מבין שלל הקונספציות השנויות במחלוקת שידע צה"ל לאורך השנים, אחת המושמצות ביותר הייתה זו שחתרה ל"צבא קטן וחכם". קבורתה הסופית הושלמה בשעות הבוקר של 7 באוקטובר 2023. עד אז, בלחץ ממשלות ושרי אוצר שרצו לקצץ בתקציב, נבנה צה"ל על ההנחה שאפשר להישען על כוח סדיר מצומצם יחסית, איכותי וטכנולוגי, ובשעת חירום להסתמך על מערך המילואים. המודל הזה עבד לא רע במבצעים יזומים או במלחמות קצרות, אבל הוא מהווה מתכון לקריסה במלחמת פתע דוגמת חרבות ברזל, שנמשכת שנים בכמה זירות במקביל, ומחייבת להחזיק כוחות גדולים ומאומנים באופן רציף.
צה"ל תחת הרמטכ"ל אייל זמיר עובר בימים אלה מהפכה גדולה בבניין הכוח, ובאופן מפתיע היא מתנהלת מתחת לרדאר: על פי גורמי צבא בכירים, מאז טבח 7 באוקטובר גדל המערך הלוחם בסדיר ובמילואים בעשרות אחוזים. המשמעות בשטח היא יותר גדודים, יותר חטיבות, יותר מסגרות מילואים ויותר חיילים שמחזיקים את הגזרות והגבולות.
הפרדוקס זועק לשמיים: איך ייתכן שההרחבה מתבצעת בזמן שצה"ל עצמו מצהיר שחסרים לו כ-12 אלף חיילים, מהם כ-7,500 לוחמים? כפי שתקראו להלן, התשובה מורכבת. מדובר בניהול חדש לחלוטין של משאבי האנוש הקיימים: הוא כולל ניתוב של יותר חיילים לתפקידי לחימה, הרחבה מסיבית של מאגר המילואים והתמודדות אחרת מול משרתים שנשחקו, כאלה שבמהלך המלחמה עזבו את הצבא באלפיהם. צה"ל הבין שהאתגר העיקרי שלו הוא לא בהכרח הבאת מתגייסים לבקו"ם, אלא דווקא השימור שלהם והשימוש היעיל בהם.
המפתח: מאגר המילואים
לפני 7 באוקטובר הורכבה אוגדת עזה משתי חטיבות מרחביות וארבעה גדודים. כיום נמצאות על הגבול ובתוך הרצועה שתי מפקדות אוגדה, חמש חטיבות ו-16 גדודים. בצפון, ערב המלחמה פעלו תחת אוגדת הגליל שתי חטיבות מרחביות וארבעה גדודים. כיום יש בגזרה שתי אוגדות, שמונה חטיבות ו-15 גדודים. על גבול סוריה הייתה לפני המלחמה חטיבה אחת. היום יש שלוש, והן מחזיקות שטח גם מעבר לגדר.
בגבול המזרחי הוקמה אוגדת הגלעד, שמחזיקה את הקו הפרוץ בבקעת הירדן, עם חמש חטיבות מילואים חדשות. גם חיל השריון עובר מהפכה: עד 7 באוקטובר הורכב גדוד טנקים ממוצע משתי פלוגות של חיילי חובה, כשהפלוגה השלישית הייתה במילואים. מאז המלחמה אייש צה"ל את הגדודים באופן מלא, והקים תשע פלוגות חדשות שהשלימו את החסר.
העומס יוצר נזק רב-ממדי. חיילי מילואים
(צילום: shutterstock)
סוגיית המילואים היא כנראה הלקח החשוב ביותר של המלחמה. עד 2023 שיחרר צה"ל מילואימניקים באופן סיטונאי, ואלה שנשארו כמעט לא התאמנו בשל קיצוצי תקציב. מאז המלחמה גדל מאגר המילואים בכ-36% באמצעות ביטול פטורים, גיוס מתנדבים, חזרת משרתים וצווי פוקד. בסך הכול חזרו כך יותר מ-100 אלף איש. בהתאם הוקמו מסגרות חדשות, בהן כאמור אוגדת הגלעד, חטיבת השומר, גדודי "בני המקום", גדודי חטיבת דוד, מערכי הגנה אווירית טקטית, כיתות כוננות ועוד. חשוב להדגיש: לא מדובר ב-100 אלף לוחמים, אבל המספר הוא בעל משמעות. צה"ל הבין שהמאגר שהיה לו פשוט לא מספיק.
אלא שגם הרבבות הללו לא פותרים את בעיית השחיקה. לפני המלחמה הופעלו יחידות מילואים בסבבים מוגבלים, לעיתים של שבועות בודדים שנפרסו על כמה שנים. מנגד, בחרבות ברזל היו אנשי מילואים שהגיעו גם ל-600 ימים בפחות משלוש שנים, נתון מטורף לכל הדעות. שירות ממושך כזה יוצר נזק רב-ממדי בחיי המילואימניק. מפגיעה בתא המשפחתי ועד אובדן הכנסות ופגיעה במישור התעסוקתי או האקדמי. וזה עוד לפני שהזכרנו את המחירים הנפשי והפיזי שהחייל משלם.
בצה"ל מעריכים שגדוד סדיר חדש יכול לחסוך הפעלה של כשבעה גדודי מילואים במשימות של תעסוקה מבצעית. ואכן, במחזור הגיוס של אוגוסט הנוכחי החלה הקמתם של שני גדודים חדשים - אחד בגולני ואחד בנח"ל. כל אחד מהם יוכל לספק עוד קצת אוויר למערך המילואים.
לאן הולכים החרדים?
כדי להקים עוד גדודים סדירים צריך עוד מתגייסים, מה שמעורר כאב ראש נוסף. השנה צפויה עלייה של כשישה אחוזים במספר המתגייסים, שחלקה נובע מהגידול הדמוגרפי. בצה"ל מנסים למצות טוב יותר את הפוטנציאל שלהם, וכאן החרדים הם דוגמה טובה. כפי שנחשף לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", מספר החרדים המתגייסים צפוי לעלות השנה מכ-2,800 לכ-4,300 (מדובר בכמה שנתונים של מקבלי פטור, בני 18-26). זה גידול משמעותי אבל עדיין רחוק ממיצוי מלא: בכל שנתון ישנם כ-14 אלף חרדים בני 18, וגם בהנחה נדיבה ש-7,000 מהם לומדי תורה ‑ נותר על הנייר מספר דומה של צעירים שעל הגיוס שלהם גם ההנהגה החרדית מוכנה לדון.
מדובר בנתון חשוב שהציבור לא תמיד נותן עליו את הדעת. העיסוק התקשורתי מתייחס למספר "70 אלף משתמטים חרדים", אף שרובם לא רלוונטיים לצבא, קל וחומר לתפקידי לחימה, משום שהם כבר באמצע שנות ה-20 שלהם, לרוב נשואים עם כמה ילדים. המפתח יהיה להגיע להסכמה עם ההנהגה החרדית על גיוסם של מי שלא לומדים ונמצאים עדיין בגיל האפקטיבי לשירות (21-18). כאן תידרש הפנמה מצד החברה הליברלית שגם ממנה יידרשו ויתורים, והיא לא תצליח לממש את שאיפתה ל"גיוס לכולם".
הרמטכ"ל זמיר עם חיילים מ"חטיבת" החשמונאים
(צילום: דובר צה"ל )
וממילא, הנקודה החשובה היא לא בהכרח כמה חרדים מתגייסים, אלא היכן הם משובצים. כרגע רק כ-900 מה-4,300 צפויים להשתלב בתפקידי לחימה. הרוב מעדיפים תפקידים טכנולוגיים שיכולים להעניק להם מקצוע לעתיד, ולעיתים גם מסגרת שירות ללא מדים, דוגמת פרויקט "קודקוד". מדובר בתפקידים נדרשים עבור צבא שנשען יותר ויותר על טכנולוגיה, אבל הם לא עוזרים לאייש את המחסור בגדודים. לדוגמה "חטיבת" החשמונאים החרדית, שנקראת כך אף שלמעשה פועל בה גדוד מלא אחד בלבד.
צה"ל מייחל להסרת ההתנגדות הרבנית והסדרת ההשתלבות בצבא. הוא מבין שבסיפור של הגיוס החרדי לא רק המספרים חשובים, אלא גם הלגיטימציה. כשנער חרדי יודע שבבית שלו אפשר לדבר על שירות בצה"ל בלי שהמשפחה תרגיש שהיא שוברת טאבו, נפתח ציר חדש לגיוס. לכן העלייה במספר החרדים המתגייסים היא רק התחלה. היעד הוא לא רק יותר חרדים בצה"ל, אלא יותר חרדים בשירות משמעותי, ובמיוחד לוחמים. את המגמה הזאת אפשר להמשיך בהסכמה, אבל אם לא נגיע לכזאת ‑ יהיה צורך להמשיך להשתמש בתמריצים ובסנקציות. נתוני השנה מלמדים שייתכן שלמדיניות הזאת כבר יש השפעה.
פחות פרופיל 21, יותר נשירה
והנה עוד נתון מעניין: בשלוש השנים האחרונות נרשמה ירידה במספר הפטורים הנפשיים שניתנים לפני הגיוס. מכ-10,000 צעירים שנקבע להם פרופיל 21 בשנת 2023, ירד המספר לכ-9,000 ב-2024, וב-2025 הוא עמד על כ-8,200. אבל למשוואה הזאת יש גם צד שני, ובצה"ל מזהים עלייה במספר החיילים שמשתחררים במהלך השירות ונושרים מהמערכת: בעקבות השחיקה של חודשי המלחמה הארוכים, כ-8,000 חיילים סדירים עוזבים מדי שנה את השירות על סעיף "אי-התאמה".
צה"ל מנסה לשנות את המציאות הזאת, ולהבהיר שלא כל חייל שמתקשה צריך לצאת מהמערכת. תוכנית "נערי דוד" נועדה לזהות מוקדם חיילים שנמצאים בסיכון לנשירה ולהתערב לפני שהם עוזבים. גוף הנקרא "מערך השירות" נועד לשמר חיילים איכותיים שנדרשים להחליף תפקיד במהלך הסדיר כדי לא לאבד אותם. הסוגיה הזאת מקבלת משנה תוקף בדרגי הביניים בקבע. כל יחידה או גדוד חדשים דורשים מג"ד, מ"פים וכו', אלא ששכבת הפיקוד הזאת נושאת כבר שנים בעומס מבצעי חריג. השימור שלהם הוא קריטי, והיכולת להציע להם אופק ויציבות היא חלק בלתי נפרד מבניין הכוח.
בצה"ל מזהים גם עלייה במוטיבציה לשירות קרבי, אחרי שנים של מגמת ירידה. הביקוש למסלולים לחימה עולה, יותר מלש"בים מתייצבים לימי סיירות, וגיוס הנשים לתפקידי לחימה גדל מכ-500 בעבר לכ-5,000 (במקביל עלה מספר הבנות הדתיות שמתגייסות לכ-4,000, על חשבון השירות הלאומי). אבל אסור להתבלבל בין מוטיבציה לבין כוח צבאי, כי צעיר שמבקש להיות קרבי הוא עדיין לא לוחם. עד שיהפוך לכזה יהיה עליו לעבור טירונות והכשרה, פציעות, אי-התאמה, נשירה ושינויים בשיבוץ.
הפגנת אימהות מול הבקו"ם
(צילום: מוטי קמחי )
המסקנה מכך היא שבניין הכוח מתחיל הרבה לפני הגיוס בפועל. כאן מתחברות שתי תופעות: העלייה במוטיבציה לקרבי, וביקוש חסר תקדים לשנת שירות ולמכינות קדם-צבאיות. מאז 7 באוקטובר גדל באופן ניכר מספרם של צעירים שבוחרים לדחות את השירות בשנה כדי להתנדב בקהילה, להוביל מיזמים חברתיים ולעצב את אישיותם המתבגרת לקראת הצבא. אבל לא כל צעיר רוצה או יכול לדחות את השירות לטובת מכינות קדם-צבאיות, שנות שירות או ישיבות הסדר, ולכן הוביל ראש אכ"א דדו בר כליפא הרחבה של מסלולי ההכנה הקצרים.
אחד מהם, לדוגמה, הוא תוכנית "הזנק", שהורחבה בשיתוף האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון וארגונים נוספים. היא מאפשרת הכנה מנטלית, פיזית וערכית לפני הגיוס, בלי החובה לדחות את השירות. הרעיון פשוט: לקחת צעיר כמה חודשים לפני הגיוס ולתת לו כלים שיגדילו את הסיכוי שלו להצליח בשירות. זה מאפשר להגיע לאוכלוסיות שבעבר לא בחרו במכינות או במסלולים הקדם-צבאיים המסורתיים. אחרי פיילוט של כ-450 חניכים, השנה משתתפים ב"הזנק" כ-8,000 בני נוער. בסך הכול, כ-42 אלף בני נוער עוברים כיום הכנה כלשהי לשירות, והיעד הוא להגיע ל-60 אלף. לא מדובר בעוד פרויקט חביב של מערכת החינוך, אלא בחלק בלתי נפרד מבניין הכוח. משום שכשצעיר מגיע לבקו"ם כשהוא מוכן יותר ומחויב יותר - עולה הסיכוי שיהפוך ללוחם ויישאר במערכת.
השינוי הרגיש ביותר מבחינה ציבורית שצה"ל מבקש לקדם הוא משך השירות, שהארכתו הפכה לכמעט כורח. צה"ל מכשיר חייל במשך חודשים, משקיע בו כסף, זמן ומשאבים, ולכן הוא מבקש להחזיר את משך השירות לבנים לשלוש שנים. אבל היוזמה נבלמה בממשלה, והשירות נותר על 32 חודשים. קשה להתעלם מהסתירה: מצד אחד המדינה דורשת מצה"ל להחזיק יותר גזרות, ומנגד היא לא מעניקה לו את כוח האדם ליישם זאת. המתמטיקה פשוט לא מסתדרת.
תקציב של 6 באוקטובר
צה"ל בונה את עצמו מחדש אבל מוקדם לדבר על פתרון למשבר כוח האדם. הפער לא ייסגר רק באמצעות עוד תוכנית או עוד קמפיין גיוס. המדינה צריכה להחליט החלטות. הרמטכ"ל זמיר הזהיר את הקבינט שללא פתרון מיידי למצוקת כוח האדם ושחיקת המשרתים, "צה"ל יקרוס לתוך עצמו". האזהרה נאמרה על רקע גידול חד בהיקף המשימות אל מול העומס על הסדירים וחיילי המילואים. אלה גורמים לפגיעה ישירה במשמעת הצבאית, המגיעה במקרי קיצון לסרבנות ואירועי מרד גלויים. מחקרים צבאיים וניתוחים פסיכולוגיים מלמדים שכאשר יחידות שוהות בלחימה אינטנסיבית לאורך זמן ללא הפוגה מספקת, מתרחש תהליך של "כיול מחדש" בקרב הלוחמים: הקשב מופנה להישרדות בלבד, ותחושת הלגיטימציה של פקודות מנהלתיות, חוקי משמעת יבשים או מרות הפיקוד העורפי נשחקת לחלוטין. עדות מובהקת לקשר זה התרחשה בחודש שעבר באירוע "המרד בגבעתי" בשדה תימן.
ובשורה התחתונה, אי-אפשר להבין את המאמץ להגדלת צה"ל בלי להידרש לפן הכלכלי. עלות ימי המילואים מתחילת המלחמה כבר הגיעה ל-100 מיליארד שקל, ובהיעדר כוח סדיר גדול מספיק, ההוצאה הזאת תימשך. במקביל הצבא נדרש להגדיל סדר כוחות, להתפרס בין זירות חדשות, להרחיב תשתיות ולחדש מלאים, אבל המסגרת התקציבית שלו עדיין לא הותאמה לכך. בתרגום חופשי, צמרת צה"ל התבקשה לבנות צבא פוסט 7 באוקטובר, בתקציב של 6 באוקטובר, ובלי ודאות עתידית.
בסופו של דבר, המספר החשוב עבור צה"ל הוא לא כמה גדודים הוקמו, אלא כמה גדודים יהיו מאוישים, מאומנים וזמינים ביום שבו תפרוץ המלחמה הבאה. הלקח מחרבות ברזל הוא לא שכמות מחליפה איכות, וגם לא שטכנולוגיה מחליפה מסה. צה"ל צריך גם וגם וגם. לשם כך נדרשים חוק גיוס אפקטיבי, הסדרה של מערך המילואים, תקציב מותאם ובעיקר החלטה על משך שירות החובה. המלחמה לימדה את צה"ל במחיר דמים מה נדרש ממנו כדי להגן על המדינה. עכשיו המדינה צריכה להחליט את ההחלטות.
