השופטים שדנו השבוע בעתירה בעניין הצבת קלפיות בבתי אבות התקשו להסתיר את תחושותיהם הקשות ביחס לכנסת שלא חידשה את הוראת השעה בעניין זה, ואת ליבם שיצא אל המצביעים הוותיקים. זכות הבחירה היא הרי מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי, ונראה שמימוש רצון הבוחר הוא עניין שבית המשפט מאוד רגיש לו. ובכל זאת, במבט טיפה יותר רחב – היה משהו מעט משונה בתמונה הזו. אולי אפילו מעוות.
יש קטע מפורסם של סיינפלד שבו הוא מגיע לדלפק של חברת השכרת רכב ומגלה לתדהמתו שהרכב שהזמין נמסר ללקוח אחר. הפקידה מבקשת להרגיע אותו ומסבירה לו שהכל בסדר כי הזמנה דווקא נקלטה כמו שצריך, וסיינפלד מוצא את עצמו מסביר לה שהחלק החשוב בהזמנת רכב הוא לא לקבל את ההזמנה, אלא לוודא שהרכב שמופיע בה אכן ממתין ללקוח שהזמין אותו. משהו מאוד דומה קורה אצלנו בישראל עם רצון הבוחר. מערכת המשפט מקפידה מאוד על קליטת ההזמנה הדמוקרטית, אבל הרבה פחות מכך על מה שאמור לקרות איתה אחר כך.
נתניהו חוזר בו ממתווה המסתננים, 2018. ההתהפכות מצטלמת רע, אך האם זה מעיד על פגם בדרך קבלת ההחלטה?
(אוהד צויגנברג, )
הרי בית המשפט שרגיש כל כך בנוגע למימוש זכות ההצבעה לכנסת של אחרון הדיירים בבית אבות בקצה הארץ, הוא אותו בית משפט שמפגין יחס בעייתי מאוד בנוגע למה שקורה אחרי שכלל הפתקים נאספים וכנסת חדשה נבחרה מכוחם. בשלב הזה, רצונו של הבוחר מקבל יחס הרבה פחות רגיש מצד בית המשפט. זה קורה בהקשרים שונים של עבודת הכנסת, אבל אחד הבולטים שבהם הוא תחום החקיקה, שלאחרונה שובר שיאים של הפגנת בוז לרצון הבוחר.
כרגע מוקפאים בצווי ביניים, או אפילו בצווים ארעיים – שניתנו מבלי שהתקיים אפילו דיון ראשוני – ארבעה חוקים שהכנסת חוקקה: חוק תקציב לשכת עורכי הדין, חוק איחוד משפחות מחבלים, חוק העצירים וחוק התקשורת. בקרוב ייתכן מאוד שגם חוק מח"ש יזכה לגורל דומה. כל אחד מהחוקים האלה עבר באמצעות רוב פוליטי שמייצג את רוב הבוחרים שיצאו ביום הבחירות ומימשו את זכותם הדמוקרטית. ובכל זאת, אף אחד מארבעת החוקים האלה אינו בתוקף כרגע. שטף כזה של צווי הקפאה מקבילים מעולם לא התקיים אצלנו, והוא אינו אירוע שנכון להתייחס אליו באופן פרטני בלבד, כל חוק לגופו. זה קודם כל אירוע מצרפי שמשנה את היחסים שבין הכנסת לבית המשפט.
בפועל, בית המשפט בקדנציה הזו הפך את עצמו למוסד שאישורו נדרש כמעין "קריאה רביעית" לחוקים מסוימים, לפי בחירתו, ואת הכנסת למוסד מחוקק שסובל מנכות, ואינו מסוגל לפיכך להשלים את הליך החקיקה בעצמו. המבנה החדש הזה מעצב לא רק את היחסים שבין הרשות המחוקקת לשופטת. הוא נוגע קודם כל לכלל האזרחים. הוא חותך את האפקטיביות של הבחירה הדמוקרטית שלהם.
*
השבוע, במסגרת רצף ראיונותיו, סיפר יואב הורוביץ, לשעבר, בין שאר תפקידיו – ראש לשכת נתניהו, את הסיפור על מתווה נציבות האו"ם לפליטים שנתניהו אישר באפריל 2018, וביטל כמעט מיד לאחר מכן. לפי המתווה, חלק מהמסתננים היה אמור לצאת מישראל למדינות אחרות, וחלק אחר היה נשאר כאן ומקבל מעמד. הלחץ הציבורי שהופעל בימין, ובמיוחד מצד תושבי דרום תל-אביב, עשה את שלו ונתניהו חזר בו מההסכמה למתווה.
בעיניי, הסיפור הזה הוא דוגמה ומופת לאופן שבו אנחנו רוצים לראות ציבור אזרחי מעורב ופעיל בניהול המדינה. לא בטקס הקלפיות שבית המשפט מדקדק בו. בפועל. בהשפעה ישירה על קביעת המדיניות הממשלתית. אלא שמבחינת הורוביץ הסיפור הזה הוא תמצית של כל מה שבעייתי בניהול המדינה. אך מדוע בעצם?
ברור שההתהפכות המוחלטת מצטלמת רע. אך האם הסיפור הזה מעיד על פגם מהותי בדרך קבלת ההחלטה? אם ראש ממשלה מציג מדיניות, ורבים מאלה שהעלו אותו לשלטון מתקוממים נגדה, וכתוצאה מכך ראש הממשלה משנה את אותה מדיניות, האם זה רע? אפשר לבקר את סגנון ההחלטה, אבל קצת מוזר להציג את עצם ההיענות לרחשי הציבור כבעיה ניהולית. הרי השינוי הזה אומר שמבחינת הציבור מישהו התברבר בניווט.
גם במבחן התוצאה ההיענות לציבור, במקרה זה, הוכיחה את עצמה. לפחות במדדים של הרחקת מסתננים לא חוקיים. המתווה שאושר במקור היה אמור להביא ליציאתם של 16 אלף מסתננים. אלא שמאז בוטל עזבו את ישראל יותר מ-21 אלף מסתננים ומגמת היציאה מרצון נמשכת זה עשור
גם במבחן התוצאה ההיענות לציבור, במקרה זה, הוכיחה את עצמה. לפחות במדדים של הרחקת מסתננים לא חוקיים. המתווה שאושר במקור היה אמור להביא ליציאתם של 16 אלף מסתננים. אלא שמאז בוטל עזבו את ישראל יותר מ-21 אלף מסתננים ומגמת היציאה מרצון נמשכת זה עשור. זאת אומרת, לא רק שהציבור קיבל את מבוקשו הפוליטי המיידי, וזאת באמצעות המנגנון הדמוקרטי; ההחלטה שהתקבלה במנגנון זה הגשימה באופן עמוק גם את התכליות ארוכות הטווח של אותו ציבור.
*
ג'רמי וולדרון, מהתיאורטיקנים החשובים ביותר כיום של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, כינה את זכות ההשתתפות הפוליטית "זכות הזכויות". והוא לא התכוון לזכות להכניס פתק לתוך מעטפה. הרי הסיבה היחידה שהפתק חשוב היא שהוא אמור לתת לאזרח חלק בהכרעות המתקבלות במדינה שבה הוא חי. בדיוק כמו שקרה במתווה המסתננים. הציבור, באמצעות נציגיו, משפיע באופן ברור על המדיניות הרשמית שמתקבלת.
אפשר לדמיין שני קשישים. הראשון מתגורר באחד מבתי האבות שבהם לא הוצבה קלפי, והוא יצטרך – כפי שעשו דיירים של בתי אבות רבים עד תקופת הקורונה – להתאמץ ולהגיע לקלפי שנמצאת מחוץ למוסד שבו הוא שוהה. השני מתגורר בדרום תל-אביב. הקלפי שבה הוא מצביע צמודה לביתו, וההגעה שלו אליה הייתה קלה ופשוטה. המפלגה שבה תמך נכנסה לכנסת ונציגיה היו שותפים לחקיקת הסדרים שנועדו להתמודד עם תופעת ההסתננות הלא-חוקית בשכונה שבה הוא חי. אלא שבית המשפט פסל פעם ועוד פעם ועוד פעם את ההסדרים האלה בטענה שהם אינם חוקתיים. מי משני הקשישים הצליח לממש באופן מוצלח יותר את זכותו הדמוקרטית? זה שנאלץ להרחיק עד הקלפי, או זה שנהנה מקלפי בקרבתו, אך הפתק שהכניס לתוכה נגרס זמן לא רב לאחר מכן?
פתק הצבעה צריך לעבור מסע. מן הקלפי אל הכנסת, מן הכנסת אל ספר החוקים, ומספר החוקים אל המציאות. אם הוא נעצר בדרך, קשה להתנחם בכך שהקלפי עצמה הייתה נגישה. אם כל משמעותן של הבחירות היא הבטחה לטקס תקופתי שבו האזרח מכניס פתק למעטפה, כדאי בהחלט להמשיך לדקדק בנגישות הקלפיות. אבל אם וולדרון צודק, וזכות ההשתתפות היא "זכות הזכויות", עלינו להתעניין הרבה יותר – במה שקורה לפתקים אחרי שסופרים אותם. כי דמוקרטיה אינה רק הזכות לבחור. היא קודם כל הזכות שהבחירה שלנו תשנה באופן עמוק את הדרך שבה המדינה מתנהלת. זה נכון לגבי הקשישים בבתי האבות. וזה נכון לא פחות מכך ביחס לכל שאר האזרחים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.26
