לפני כשבוע נחשף ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet סיפור משונה למדי. ואולי לא משונה בכלל, בהתחשב בניסיון העבר. ראשיתו בציטוט דרמטי שייחס בלוגר ימין קיצוני שנוי במחלוקת בהודו לאחמד ואחידי, מבכירי משמרות המהפכה, שלפיו טהרן מודה לראשונה כי היא עוסקת בפיתוח נשק גרעיני. "כל עוד ארצות-הברית וישראל מחזיקות בנשק גרעיני", נאמר בו כביכול, "נמשיך לעבוד עליו למען הביטחון הלאומי שלנו. אם הן יתפרקו מנשקן, גם אנחנו נתפרק".
אם הדברים היו אמיתיים, זו הייתה חתיכת התפתחות היסטורית שפותחת מהדורות בכל העולם. כבר עשרות שנים טוען המשטר האיראני כי תוכנית הגרעין שלו נועדה לצרכים אזרחיים וכי הוא אינו מפתח פצצה. לפתע, כך נראה, הגורם הבכיר ביותר במערכת הביטחונית האיראנית, זה שבערוץ 14 הקדישו לו בשבועות האחרונים זמן מסך ארוך ואמרו שהוא בעצם מקבל את ההחלטות בטהרן, פשוט אמר את האמת בקולו, בזמן מלחמה, כשכוחות אמריקאיים צרים על ארצו.
הייתה רק בעיה אחת: ואחידי מעולם לא אמר את הדברים.
חיפוש נרחב בפרסית, באנגלית, בערבית ובעברית לא העלה שום נאום, סרטון, הקלטה, תמליל, ידיעה בסוכנות איראנית או מקור אחר שבו נאמר הציטוט. מהודו, שם פורסם ללא מקור באנגלית רצוצה ובהינדית, הוא התגלגל לחשבון מישראל בעל חזות ביטחונית, שם האנגלית תוקנה ואף הוסף הדגש הדרמטי על הפעם הראשונה שהדברים נאמרים. משם הגיע לערוץ 14, אבל רק באתר באנגלית. בערוץ הוא כבר הוצג לא כשמועה ברשת אלא כ"הודאה" איראנית דרמטית.
כעבור זמן קצר ציטט ראש הממשלה נתניהו את אותה "הודאה" בנאום פומבי: "היום שמענו", אמר, את ואחידי מצהיר "במפורש" על כוונת איראן להמשיך לפתח נשק גרעיני. בכך קיבל הפייק חותמת רשמית של ראש הממשלה.
ומשם הוא יצא לאמריקה. שלושה חברי סנאט וקונגרס רפובליקנים, אחד מהם בכיר מאוד, הידהדו אותה, ורשת פוקס ניוז דיווחה "על פי תמלילים שהופצו" שהמפקד האיראני אכן הצהיר באותו שבוע שאיראן תמשיך לעבוד על נשק גרעיני. שגריר ארצות-הברית באו"ם, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מייקל וולטס, עשה רטוויט ומחק, ואחרי שהתברר הפייק שאין לו מקור, פוקס ניוז התחילה לבצע סדרה כמעט קומית של תיקונים, שכתובים, מחיקת ציוצים והבהרות.
בגרסה החדשה כבר נכתב שהדברים שיוחסו לוואחידי אולי נאמרו בכלל ב-2025, אולי בתקופה אחרת, ושהוא דווקא אמר שהעמדה האיראנית הרשמית היא שפיתוח פצצה אינו עומד על הפרק. בתחתית הידיעה הוסיפה הרשת "הערת עורך" שלפיה דברי ואחידי "הוצאו מהקשרם והוגברו כאילו נאמרו השבוע".
מי הוציא אותם מהקשרם? מי כתב שהם נאמרו השבוע? מי הפך אותם להודאה בפיתוח פצצה? השאלות הללו נותרו ללא מענה.
בעולם של מידע כוזב, התחקיר על ואחידי (שבוצע בשיתוף עם "בודקים", ארגון הפועל נגד מידע כוזב) סיפק אפוא משהו נדיר: לא חשד, לא הערכה ולא ויכוח על פרופורציות, אלא מסלול מתועד של ידיעת כזב – החל בחשבון זר ללא מקור, דרך כלי תקשורת ישראלי, נאום ראש הממשלה, כלי תקשורת אמריקאי וגורמים פוליטיים, עד למצב שבו כל חוליה בשרשרת יכולה להפנות לחוליה הבאה כהוכחה לכך שהסיפור היה כנראה נכון מלכתחילה. שורת שאלות בנושא שהפנינו ללשכת נתניהו, ובראשן - כיצד ייתכן שראש הממשלה כולל בנאומו מידע כוזב, כשכל קהילת המודיעין הישראלי לרשותו והוא יכול לבדוק אותו - נותרו ללא מענה. "מדינת ישראל עומדת לחלוטין מאחורי אמירתו של ראש הממשלה שמשטר משמרות המהפכה באיראן שואף לפתח נשק גרעיני", ענתה הלשכה על השאלה שלא נשאלה, ולא הכחישה שמדובר בפייק.
חמישה דיווחים ביומיים
האם ואחידי היה מקרה יחיד? או שזו רק הגרסה המרושלת של משהו רחב יותר? כדי לבחון זאת בדקנו את השידורים בכלי התקשורת האלקטרוניים הארציים בישראל במשך חודש, מ-12 ביולי עד 12 באוגוסט: שבעה ערוצי טלוויזיה ושש תחנות רדיו ארציות. הבדיקה איתרה 15 סיפורי איום מובחנים. בשמונה מהם נמצא דפוס שחזר על עצמו באופן בולט: מקור ביטחוני עלום, תרחיש מאיים מאוד, כמעט שום נתון שיאפשר לצופה להבין את ממדי האיום, ולרוב - שום קול מסייג בתוך הידיעה המקורית.
נתניהו על ההתבטאות העלומה של וואחידי:
טקס הלוויה הממלכתי של שמעון ורבקה הרצל ז"ל
(צילום: WZO)
הממצא המעניין יותר היה התזמון. חמישה מהסיפורים יצאו בתוך 48 שעות בלבד, בין 9 ל-11 באוגוסט:
• רוסיה עומדת לסייע בחימוש מחדש של הצבא הסורי.
• מדינה ערבית מרכזית הציעה למדינה ערבית אחרת לעשות שלום עם ישראל רק כדי "להרדים" אותה ולהיערך למלחמה.
• חיל האוויר הסורי קם מחדש, וכבר נערך "תרגיל ראשון" במטוסי סוחוי.
• כוח בינלאומי בלבנון "לעולם לא יעבוד".
• בכירים מאוד במערכת הביטחון כבר מסמנים את טורקיה כ"איום הייחוס מספר אחת" אחרי איראן.
שתיים מהידיעות שודרו באותה מהדורה עצמה. יכול להיות שהכל מקרי. אין בידינו מסמך שמורה על "קמפיין הפחדה"; אין הקלטה מישיבה שבה מישהו אמר: בחודשיים וחצי שנותרו עד הבחירות צריך להכניס את הציבור הישראלי לחרדה קיומית; ואין הוכחה שכל הידיעות שיפורטו כאן יצאו מאותו חדר, מאותו אדם או אפילו מאותו אגף או לשכה. ישראל אכן מוקפת באויבים. היא באמת מתמודדת עם איראן. סוריה אכן מנסה להשתקם. טורקיה הפכה לאתגר אסטרטגי. וחמאס וחיזבאללה אינם יצירי דמיונו של איש.ייתכן שהכל מקרי. אבל צבר צירופי המקרים בחודש האחרון מעורר תמיהות ושאלות.
אוצר המילים דומה: "במערכת הביטחון מזהים"; "בכירים במערכת הביטחון מזהירים"; "גורם ביטחוני בכיר אומר לנו"; "ממידע שנמצא בידי גורמי המודיעין". ולעיתים קרובות מצטרפות שלוש מילים שמעניקות לידיעה שכבה נוספת של הוד והדר: "פורסם באישור הצנזורה".
אין פסול בשימוש במקורות אנונימיים. בלעדיהם, חלק גדול מהעיתונות שמסקרת את מערכת הביטחון לא היה קיים. הבעיה היא שצירוף המילים "מערכת הביטחון" יוצר לעיתים אשליה של קונצנזוס מוסדי. מי זו מערכת הביטחון? אמ"ן? המוסד? שב"כ? צה"ל? לשכת שר הביטחון? השר עצמו?
הצופה אינו יודע. ולכן גם אי-אפשר לשאול את המקור שאלה נגדית. וכאן מתרחש שוב ושוב שינוי קטן אך מכריע: הערכה הופכת לעובדה. חשש הופך לתוכנית. תרחיש הופך לאיום מיידי. המילה "ייתכן" נשמטת בדרך אל הכותרת.
בחלק ניכר מהמקרים הופיעו בסופו של דבר גם קולות מסייגים. אבל כמעט תמיד הם הגיעו אחרי שהסיפור כבר יצא לדרך – בפאנל אחר, למחרת בבוקר, אצל פרשן אחר. הפוש אינו זוכר את ההסתייגות.
אפילו לא צמיג
אחד המקרים החריגים ביותר פורסם השבוע בכלי תקשורת מרכזי וממלכתי, הנחשב בדרך כלל למאוזן. על פי הפרסום, גורמים במדינה ערבית אחת המליצו למדינה ערבית אחרת לחתום על הסכם עם ישראל כדי "להרדים" אותה, לאגור כוח ואז לצאת למלחמה גדולה נגדה. אכן, סיפור מסמר שיער. אלא שכמעט דבר ממנו אינו ניתן לבדיקה. אסור לפרסם מיהן אותן מדינות (זולת יונתן אוריך, שהצהיר בבית המשפט כי אינו חשוף לחומר סודי אבל אמר השבוע כי "זו לא מצרים"); אין מסמך פומבי; אין הקלטה. לא ידוע מי אמר למי, באיזה פורום, באיזה דרג ובאיזה הקשר. החומר נמצא בידי המודיעין הישראלי יותר משנה, ולדברי מי שבקיא בו - אומר משהו אחר לחלוטין, "בערך כמו מה שנטען ב'בילד' שאומר מסמך חמאס לעומת מה שכתוב בו באמת". השאלה המתבקשת היא: למה עכשיו? אפילו בשידורים עצמם נשאלה השאלה הזאת.
מקור בכיר מאוד במערכת הביטחון, שאיתו שוחחנו, היה חריף בהרבה. "ונניח שמדינה כלשהי הציעה למדינה אחרת לעשות כך", אמר. "אז מה? זה אומר שהמדינה השנייה תעשה שלום בשל כך? זה מעיד על תוכנית?" והתשובה, לדעתו ולמיטב ידיעתו כמי שמכיר את הידיעה, שלילית. מדובר בחומר גולמי שהפך, לדבריו, ל"מנה מוכנה להסברה זולה, ניסיון להפחיד את הציבור לצד לתרץ מדוע ישראל לא הגיעה להסכם שלום עם אותן מדינות".
האומנם בונה חיל אוויר חדש? אבו מוחמד אל־ג'ולאני
(צילום: Yves Herman/Reuters)
באותו ערב ממש הגיעה חשיפה נוספת. הסורים, כך דווח, "האיצו באופן משמעותי" את שיקום חיל האוויר שלהם. גולת הכותרת הייתה "תרגיל ראשון" של מטוסי סוחוי. שיקום חיל האוויר הסורי, נאמר שם, מדאיג מאוד את צה"ל ועלול לפגוע בחופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי. מעניין שבדצמבר 2024 ראשי צה"ל וראש הממשלה הצהירו כי ישראל השמידה את שאריות הצבא הסורי ולא הותירה מחיל האוויר שלו אלא אבק.
אלא שהידיעה שודרה שוב ושוב. אחד מהערוצים שידר אותה לא פחות מ-16 פעמים. מה לא היה בה? נתונים מספריים: כמה מטוסים כשירים יש כיום לסוריה. ובכן, לפי בדיקה שערכנו עם מקור בכיר בקהילת המודיעין הבקיא בנושא, יש חילוקי דעות מרים בתוך הקהילה: חלק סבורים שיש לסורים מטוס סוחוי כשיר אחד בלבד. אחרים מצביעים על כמות כפולה – שני מטוסים כשירים. מכאן ועד להפוך את שרידי חיל האוויר הסורי לכוח שמאיים על חיל האוויר הישראלי, הדרך ארוכה מאוד.
גורם ביטחוני בכיר ביטל את הפרסום כולו. "הם בקושי התחילו לטוס", אמר לנו. "אולי עכשיו, עם ההסכם עם רוסיה, יתחילו לבנות מחדש. תהליך של חמש עד עשר שנים, אם בכלל. בינתיים לא סיפקו להם אפילו צמיג". ולגבי ה"תרגיל" הוא אמר: "לקחו בדל ידיעה וניפחו".
אבל בתוך פחות מיממה כבר שמע הצופה באולפן אחר על מאות אלפי ג'יהאדיסטים שמתחמשים, ועל כך שמנהיג סוריה "הקים מחדש את חיל האוויר שלו".
בדל מידע נכנס מצד אחד. חיל אוויר חדש יוצא מן הצד השני.
באותם ימים גם פורסם כי קיים חשש שטורקיה תסייע לסוריה להשיג שליטה בחומר גרעיני שנותר במדינה. גם כאן יש בסיס עובדתי: מעט עוגה צהובה שהיא אורניום גולמי שעבר תהליך כימי קצר לפני תחילת תהליך ההעשרה, עניין בלתי מזיק לחלוטין, נותרה באתר. ישראל אכן עקבה אחרי הפעילות באזור. אלא שבאותו פרסום עצמו הופיע גם הצד השני: ארה"ב כבר גיבשה הבנות שלפיהן פקחי סבא"א יגיעו לאתר ויוציאו ממנו את החומר.
אפשר בהחלט לפרסם שישראל חששה. אבל יש הבדל בין "ישראל חששה שמשהו עלול לקרות ולכן פעלה, וכעת החומר בדרך החוצה", לבין התמונה של סוריה וטורקיה מצטופפות סביב אוצר גרעיני מסוכן.
הסונים על הגדרות
טורקיה עברה בחודש האחרון מסלול מעניין במיוחד. בהתחלה היא הייתה נושא לדיון באולפנים: "איראן הבאה". אחר כך הופיע קידום טלוויזיוני לתוכנית על ארדואן עם ניסוח שלפיו ה-end game שלו הוא "השמדה של מדינת ישראל ושליטה עולמית". אחרי חתימת ברית ההגנה האמיתית בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן נולדה באולפנים גם "טבעת אש סונית". ולבסוף הגיעה ההכתרה המוסדית: "בכירים מאוד במערכת הביטחון" מסמנים את טורקיה כ"איום הייחוס מספר אחת". למה נתניהו לא השכיל לחתום על ברית ההגנה שהסעודים הציעו לישראל לפני כן? השאלה הזו נותרה מחוץ לדיון.
מעניין לא פחות הוא סיפור הטילים האיראניים שיגיעו עד ארצות-הברית. בדיקת חודש שלם של שידורים לא מצאה אפילו ידיעה אחת שבה הובאו דוח מודיעיני, מסמך, הערכה רשמית או מקור מזוהה שלפיו איראן נמצאת כעת בתהליך ממשי של בניית טילים בעלי טווח כזה.
האיראן הבאה, מתברר. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן
(צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)
ובכל זאת, הטענה הייתה שם. פרשנים חזרו עליה שוב ושוב כאילו מדובר במידע שכבר הוכח: הטווח יגדל, יגיע לאירופה, ובהמשך גם לארצות-הברית. בפעם הראשונה זו הערכה. בפעם השלישית זו הנחה. בפעם העשירית כולם כבר "יודעים".
במקרה אחר דווח על רחפני נפץ שיופעלו מתוך ערי ישראל, ובכלל זה כלים מונחי סיב אופטי שלמערכת אין כרגע פתרון מספק נגדם. זה בהחלט איום שמערכת ביטחון אחראית צריכה לבדוק. אבל גם כאן לא סופקה לציבור שום דרך להעריך אותו: האם התגלתה חוליה? כמה רחפנים? האם נתפסו אמצעים? האם מדובר במודיעין קונקרטי או בתרחיש שמערכת הביטחון נדרשת להיערך אליו? המסר שנשאר אחרי הכותרת פשוט בהרבה: האויב כבר מחוץ לבית שלכם. ואין פתרון.
ואז נשלף המשפט המצמרר מכולם: "7 באוקטובר הבא". למשל, הטענה שנשמעה השבוע, ולפיה חמאס "בודק אותנו בדיוק כמו לפני 7 באוקטובר".
אכן, אחרי 7 באוקטובר, כל איש מודיעין אחראי אמור לחשוב גם על התרחישים שנראים בלתי סבירים. אבל מבחינה תקשורתית, הצמדת המילים "כמו לפני 7 באוקטובר" כמעט מבטלת את האפשרות להתווכח. מי יהיה האדם שיגיד שהתרחיש מוגזם? ואם הוא יטעה?
עד כאן, אפשר להסביר כמעט הכל כתוצאה של התנהלות תקשורתית רגילה בעולם מסוכן. אבל יש עוד שכבה שקשה להתעלם ממנה: הבחירות קרובות. והשאלה איננה רק ממה צריך לפחד, אלא גם מי מוצג כזה שמסוגל להציל אותנו.
לפחות בערוץ 14, התשובה איננה עמומה במיוחד. איראן עדיין בדרך לפצצה; הטילים בדרך לאמריקה; טורקיה היא איראן הבאה; סוריה מקימה מחדש חיל אוויר; מדינות ערב עלולות לחתום איתנו שלום רק כדי להוליך אותנו שולל; חמאס שוב בודק אותנו כמו לפני 7 באוקטובר. העולם כולו נראה כטבעת שהולכת ומתהדקת. ובתוך הטבעת הזו נמצא אדם אחד שמוצג שוב ושוב כמנהיג היסטורי, כמעט חד-פעמי, היחיד שיכול להושיע אותנו מתרחישי האימים האלה. קוראים לו בנימין נתניהו.
זו עדיין אינה הוכחה לקמפיין מתואם. אבל היא עשויה להצביע על תכלית פוליטית אפשרית: לא רק להפחיד אלא גם להזכיר לציבור, שבוע אחר שבוע, מיהו האיש שלכאורה אסור להחליף דווקא עכשיו.
פייק אינו חייב להישאר פייק לנצח. אם הוא מסתובב מספיק זמן, הוא הופך ל"רקע". אחר כך נבנית עליו ידיעה חדשה. ולבסוף, העובדה שכולם כבר שמעו אותו הופכת בעצמה לאישור. וזו הסיבה שפרשת ואחידי חשובה הרבה יותר מציטוט איראני אחד שלא היה. שם קיבלנו הזדמנות נדירה לראות את כל המכונה כשהמכסה פתוח: הטענה מתחילה במקום אחד ללא מקור. עוברת דרך חשבון שני. מקבלת מעמד של ידיעה בכלי תקשורת.
ראש הממשלה מצטט אותה. כלי תקשורת אמריקאי מצטט את ראש הממשלה. הטענה מגיעה לפוליטיקאים אמריקאים. ואז, כשמישהו שואל מה המקור, אפשר להצביע על חצי תריסר מקומות שבהם היא "פורסמה". זה כבר איננו ויכוח על דרמטיזציה: זה פשוט פייק. והוא הגיע עד נאום ראש הממשלה.
