אין כמעט דבר שמפתיע באירועים הקשים הנמשכים זה כשבוע בכפר קוסרה בשומרון: לא האלימות הברוטלית של מתנחלים נגד פלסטינים, לא אוזלת היד של גורמי האכיפה (ומעורבות חיילים ב"מצור" על בתים בכפר), לא השתיקה בליווי קריצת עין מצד מקבלי ההחלטות, ובמידה רבה גם לא הגינוי האמריקאי החריף שממחיש שישראל מקבעת בהדרגה דימוי של מדינה בהפרעה.
ההפתעה היחידה היא הפליאה ואף ההתקוממות של רבים במחנה הימין, ובפרט זה המקדם את הרחבת ההתיישבות באיו"ש, נוכח מה שמוגדר מעשים מופקרים שפוגעים במפעל כולו. זהו מאמץ מוזר להחזיק בחבל בשני קצותיו: מצד אחד לתמוך בהקמת חוות שלרובן אין בסיס חוקי וקיומן מלווה בחיכוכים אלימים עם פלסטינים, וכן לקרוא להחלת ריבונות באיו"ש ולצדד ב"מהפכה של סמוטריץ'" שיעדה הקמת מדינה אחת בין הים לירדן ובה שני סוגים של אזרחויות (ללא התחבטות ממשית לגבי גורל שלושה מיליון פלסטינים בגדה), אבל מהצד האחר להשתומם נוכח מהלכים אחרים שמתויגים לא חוקיים ולא מוסריים. נדרש להיישיר פנים למראה: אירועי קוסרה אינם "תאונת דרכים היסטורית" אלא התפתחות שלה זיקה ישירה ל"מהפכה" באיו"ש ותולדה שלה.
מתנחלים תקפו צוות מכפר קוסרה שתיקנו את קו המים
האירועים בקוסרה, כמו אלה בכפר תל שהחלו ב"טיול" והסתיימו בנפילת מתיישב וקצין צה"ל, מציגים לציבור היווצרות של "אקס טריטוריה" בעלת חוקים וערכים יחודיים, שמה שמתרחש בה אינו "מעבר להרי החושך", אלא משפיע על המדינה כולה. הגיעה העת להציג את הדברים בצורה בהירה: מה שמתרחש באיו"ש בחסות סחרור פוליטי חסר-תקדים הוא פרויקט מגזרי על בסיס אמוני-אידיאולוגי שלמעשה נכפה על הציבור כולו, שרובו לא מבין או לא יודע מה קורה בגדה, לא מבקר באזור, לא מזדהה עם חזון "המהפכה", וספק אם רוצה לחיות במדינה שבין "יעדיה האסטרטגיים" במאה ה-21 קידום בניין בית המקדש והחלת חוקים מקראיים.
המצב הסבוך מתאפשר במידה רבה בשל הימצאותו של רוב הציבור בטראומת 7 באוקטובר. הטבח הקשה שבוצע בישראלים צרב בתודעה הקולקטיבית אי-רצון לראות ערבים ולשמוע ערבית, אי-אמון מוחלט בערבים (לרבות מפלגות ערביות בישראל), נרמול מונחים כמו טרנספר ("הגירה מרצון") ו"אין בלתי מעורבים", אמונה שצריך לסמוך רק על עצמנו ("ספרטה החדשה"), צידוד בהפעלת כוח מתמשכת וכמובן שלילת הסדרה מדינית, בפרט עם הפלסטינים. חיים בתוך טראומה מתמשכת בלי עיבוד – המגולם בתחקיר ממלכתי – מונעים הבנה מורכבת של המציאות. כך, הישראלים לא באמת חושבים על המשמעות הנגזרת מהגישה "המפוכחת", ובעיקר מתקשים לדמיין איך נראית מדינה אחת שבה חיים ללא מחיצות שני עמים שעוינים זה את זה, מה שמבטיח מציאות בלקנית.
מקדמי "המהפכה" זיהו את הסדק ומבקשים לחדור אליו תוך הצגה עצמית כתיקון מפוכח וכפתרון ל"מה שעשה לנו עמלק", אגב הצגת החזון המגזרי כפרויקט לאומי שתורם לכולנו וזוכה לקונצנזוס קולקטיבי. זאת, תוך הסוואת היסוד האמוני העומד בבסיס "המהפכה" באמצעות נימוקים אסטרטגיים לכאורה, שיהיו נוחים לעיכול ע"י הציבור: החוות מגלמות לימוד לקחי 7 באוקטובר (מחדל שהתרחש תחת הממשלה שמקדמי "המהפכה" חברים בה); לקיחת עוד שטח מאפשרת ביטחון, ניצחון והרתעה; וכמובן שהתיישבות בכל מקום היא נכס לאומי וממגרת טרור. החזון כמובן לגיטימי, אך מחייב הבהרה שלפיה מניעיו אמוניים ביסודם, וגם הסבר לגבי ההשלכות הדרמטיות של מימושו על צביונה הדמוקרטי והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.
בהקשר הזה חשוב להבחין בחוסר הסובלנות הגובר של טראמפ כלפי ישראל. הוא הוקסם מביצועיה האופרטיביים, אך מגלה בהדרגה שהיא יוצאת משיווי משקל אסטרטגי, מוכרת פנטזיות שגורמות לוושינגטון הסתבכויות (בפרט באיראן), ובעיקר מכורה לשימוש בכוח ומלאת תיאבון לטריטוריות. עקב כך נוקט טראמפ בלימה ואכיפה חיצונית, כפי שמגולם בלבנון ובעזה, וייתכן שתוביל למסקנה ברוח הבינאום שלפיה עדיף שהאמריקאים הם שיעשו סדר באיו"ש. בקוסרה אפוא שוב הומחש כישלון הקונספציה שטראמפ תמיד עימנו ושאנו אלה המקבלים הכרעות.
הבחירות הקרובות הן על נושאים גורליים רבים, ואחד מהם חייב להיות עתיד היחסים עם הפלסטינים. בצל 7 באוקטובר הפך השיח בסוגיה לרדוד, מעוות, רווי פנטזיות ונטול בחינה מורכבת, כשכל ביקורת מתויגת מיד כ"תבוסתנות ברוח 6 באוקטובר"
הבחירות הקרובות הן על נושאים גורליים רבים, ואחד מהם חייב להיות עתיד היחסים עם הפלסטינים. בצל 7 באוקטובר הפך השיח בסוגיה לרדוד, מעוות, רווי פנטזיות ונטול בחינה מורכבת, כשכל ביקורת מתויגת מיד כ"תבוסתנות ברוח 6 באוקטובר". רוב המפלגות מציגות בנושא הפלסטיני סיסמאות דוגמת "ניהול הסכסוך" שקרס ב-7 באוקטובר, והציבור מצידו לא תובע מהן מצע משוכלל יותר.
מבט נטול אשליות מעלה שתי אפשרויות רעות במצב הסבוך שבו מצוי כיום הסכסוך: התקדמות למדינה אחת, כפי שמתממש מדי יום באמצעות בנייה והיתוך תשתיות ונהלים; או איתור דרך להיפרדות פיזית, שאינה בהכרח כינון מדינה פלסטינית (תרחיש שההיתכנות והבשלות לו קלושות כרגע), תוך מתיחת חיץ שתיעשה באופן מושכל ובלי לסכן את ביטחון ישראל, ותכלול שימור שליטה על בקעת הירדן וחופש פעולה בזירה הפלסטינית. היפרדות מפוכחת אינה חלופה אידיאלית והצרות לא יסתיימו אם תקודם, אך היא עדיפה בהשוואה להוויה קנאית ומדממת במדינה האחת.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.26
