ההיסטוריה הציונית לא מכילה הרבה רגעים כאלה. רגעים שבהם בית פוליטי נבנה מחדש, אבן על אבן, בדיוק במקום שבו התמוטט בעבר. מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית - קמה ב-1948 ע"ל ידי יהודים וערבים, ובמשך 17 שנה הייתה הבית הפוליטי היחיד בישראל שבו הם ישבו יחד לא כאורחים ומארחים אלא כשותפים שווים. אלא שהבית נבנה על יסוד רעוע יחסית: לא זהות, אלא מעמד. וכשהעולם דחף בכיוונים מנוגדים למאבק המעמדי הקירות החלו להיסדק, עד שב-1965 התמוטט הגג והבית התפצל לשניים: פלג יהודי שלקח את השם ופלג ערבי שהקים את רק"ח. מאז אותו רגע רק יחידים חצו את הקווים כמהגרים. פה אורח יהודי במפלגה ערבית, ושם אורח ערבי במפלגה יהודית.
עד עכשיו. המהלך שמובילים יואב סגלוביץ ומנסור עבאס הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה לבית משותף אמיתי מאז מק"י. אין זה רק ניסיון לשוב אל ההריסות הישנות, אלא כוונה להקים על אותה תשתית בית משותף אחר. בית שבו הזהויות הלאומיות אינן מאופסנות מיד עם הכניסה אליו אלא נישאות בגאון בתוכו. בניגוד לקומוניסטים היהודים ההם, סגלוביץ אוחז בגאווה בזהותו הציונית. גם עבאס לא מסתיר את זהותו הפלסטינית. זה מה שהופך את מעשיהם לחסרי תקדים. אמנם עבאס ואנשיו הם שיכריעו אם הבית יוקם, אבל סגלוביץ הוא שיקבע כיצד יחולקו חדריו והיכן תיפרץ הדלת בקיר שנחשב, למשך 61 שנים, בלתי חדיר. בהינתן העובדה שאין שום מכנה מעמדי או אחר משותף ביניהם אלא רק זהויות לאומיות עוינות, זה צעד כמעט נואש באומץ שלו.
מנסור עבאס, יואב סגלוביץ'
(צילום: יובל חן, אלכס קולומויסקי)
הבית החדש של עבאס וסגלוביץ עשוי להוות תקדים במובן נוסף. הוא אינו נשען על סמלים, סיסמאות עמומות ופרובוקציות, כמו שאנו מורגלים למרבה הצער ממסגרות פוליטיות כאלה. להפך, הוא מבוסס על שאיפה להבאת תוצאות אמיתיות בשטח. במובן זה נוכחות סגלוביץ עם הקבלות להישגיו בעבודה נגד הפשיעה הערבית, לא נועדה למשוך רק קולות מהרחוב היהודי, אלא דווקא להביא מצביעים ערבים מהסוג שמבקש תיקון אמיתי למציאות חייו המדממת. שילוב יהודי בעל כוח השפעה אמיתי (לפחות בעיני הערבים) מסייע לעבאס לחזק את האמונה שזה אפשרי. אמונה שבגללה נכנס בפועל לממשלת בנט-לפיד. כלומר השותפות לא מייצרת בית מעוצב שמרשים את מבקריו אלא בית פונקציונלי שמשרת ככל הניתן את יושביו.
פונקציונליות זו עשויה לאפשר להם לעקוף את המלכוד הגדול של יוזמות השותפות לאורך השנים. מלכוד הציונות
פונקציונליות זו עשויה לאפשר להם לעקוף את המלכוד הגדול של יוזמות השותפות לאורך השנים. מלכוד הציונות. מהאגודות המנדטוריות כמו "ברית שלום" ו"האיחוד" של מאגנס ועד לאלה של ימינו, התסריט היה קבוע: התנועה הפוליטית ה"משותפת" מסירה את מרבית המרכיבים הציוניים כדי לפתוח דלת לבוחר הערבי ומיד מאבדת את הבוחר היהודי. סגלוביץ, שבא ממחוזות אחרים לגמרי, פותח סוף-סוף אפשרות לשיח משותף כן שלא מצטדק לגבי הצלחת הציונות ומתנגד לקלישאות החלש הצודק מעצם חולשתו, מתנת תרבות הפיגולים הפרוגרסיבית. לכן אם המהלך יצליח וסגלוביץ יגיע לכנסת ברשימת רע"ם, הוא לא רק ישנה מיקום במליאה. הוא גם יוכיח שהחומה שהוגבהה סופית ב-1965 אינה חוק טבע וגם ייתן תקווה לשותפויות דו-לאומיות אמיתיות.
כטבעם של תקדימים, סיכויי ההצלחה נמוכים. אבל גם כישלון לא ימחק את תפארת הרגע. והפעם מדובר ברגע שההיסטוריה הציונית משופעת בדומים לו. מי כמונו הציונים מוצלחים בהקמת בתים חדשים במקום שבו הוחרבו קודמיהם? ההצלחה מתחילה תמיד ברגע אחד שבו אדם ניצב מול חורבה ומעז לדמיין אותה בעיני רוחו מכוסה בתקרה כשעציצים פורחים בחלונותיה.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.26
