עם ישראל התמלא אתמול התרגשות למשמע הבשורה על השבת שרידיו של לוחם השריון הנעדר מקרב סולטן יעקוב זה 44 שנים, רס"ל יהודה כץ. זהו צל"ש ואות מופת לצה"ל ולמוסד. לאורך השנים, עשרות בודדות של אנשי מודיעין חדורי מוטיבציה ותחושת שליחות עמוקה עסקו במשימת השבויים והנעדרים (שו"ן). משום המשכותה של הפרשה עשורים כה רבים, יש במסע השליחים גם כאלה שלא זכו לרגע הנכסף הזה.
רוח השליחות, היהדות והציונות, כמו אתוס הלוחם ורוח צה"ל להשבת הלוחמים מהיום האחרון של מלחמת לבנון הראשונה מפעמים כולם גם במאמץ להשבת הלוחם כץ. במעשה הפיצוח של הפרשה ארוכת השנים, יש את מרבית התכונות הנדרשות מהמעשה המודיעיני בסביבה כה מאתגרת: הכרת האויב ותרבותו, צניעות, רציפות והעברת לפיד הידע בין בעלי התפקיד, שילוביות וההכרה כי לעולם מצפות הפתעות. אלו הם היסודות העמוקים ביותר של המקצוע המודיעיני. אך גם בפרשה עגומה זו קהילת המודיעין סבלה מהטיות לאורך עשורים, בעיקר ביחס למרחב קבורה אפשרי של כץ.
יהודה כץ ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
בעוד שני הנעדרים האחרים, באומל ופלדמן, אותרו בבית קברות בלב דמשק במבצעים נועזים, ההבנה שנתגבשה בעשור האחרון הייתה כי החיפוש אחר כץ צריך לצאת מהקופסא - בין היתר בשל העובדה כי הקרב ממנו נעלם התרחש שלושה קילומטרים דרומה מזה של חבריו. ברבות השנים, ניתוח של הזירה בידי צוות באכ”א הצביע על כך שכץ לא שרד את הבערה בטנק. זאת, באופן שמיקד את מאמץ החיפוש בשנים האחרונות אחר הטנק האובד, שבו נצפה כץ על ידי חבריו לטנק וגם על ידי עוברי אורח, כחלק מהתנפלות של אספסוף פלסטיני על השלל שנותר מאחור, באחד הקרבות המדממים והקשים בתולדות צה"ל.
גם בפרשה זו האויב לא נח לרגע. אמנם, אויב מוחלש לכאורה, אבל כזה שרוקם לאורך שנים מזימות והטעיות. הדוגמאות לכך רבות, אך נסתפק כאן בשתיים: האחת, מיד לאחר שוך הקרבות, פעל סלאח אלמעאני, שהיה בכיר ארגון פת"ח בלבנון, כדי לנכס לעצמו את הנעדרים, לעשות על האירוע סיבוב פוליטי בזירה הפנים-לבנונית ולפזר שמועות על החזקתם במרחבים שונים, לצד הצגת השלל הצבאי לרבות טנקי המג"ח המיתולוגיים שרבים מהם נפלו בידי "צבא שחרור פלסטין" וצבא סוריה.
השנייה, לאחר חיסולו של אבו-ג'האד בשנת 1988 בידי סיירת מטכ"ל, אלמנתו אום-ג'האד חתרה לנקמה וניסתה להטעות את המחפשים אחר הנעדרים תוך פיזור מסך עשן סביב מקום קבורתם – מה שהביא לפתיחת קברים שגויים בבית הקברות המדובר, חלק ממחווה חד-פעמית של נשיא סוריה אסד (האב) לנשיא ארה"ב קלינטון בשנת 1999.
לצד המחקר המודיעיני שהפך למגש הכסף עליו הונחו היסודות לאיתור שלושת נעדרי הקרב, נרשמה תעוזה מבצעית שהביאה להבקעה ההיסטורית
לצד המחקר המודיעיני שהפך למגש הכסף עליו הונחו היסודות לאיתור שלושת נעדרי הקרב, נרשמה תעוזה מבצעית שהביאה להבקעה ההיסטורית. זהו ביטוי נוסף לשינוי הכיוון של קהילת המודיעין בעקבות מחדל 7 באוקטובר, לעשייה אופרטיבית החותרת למגע ומצמצמת שיקולים של "הכלה" והימנעות מחיכוך עם האויב. כך גם עם איתורו של כץ, מעל ראשו של משטר א-שרע הסורי.
מעבר למקצוענות ולתחכום, בבסיס המאמץ פועם הלב. הלחלוחית בעיני החוקרים והלוחמים, שלא הניחו לזמן להקהות את הזיכרון, היא עמוד השדרה של האתוס הישראלי. 44 שנים של אי-ודאות נחתמות כעת בהכרת הטוב ובקיום החוזה הבלתי-כתוב בין המדינה ללוחמיה. רס"ל יהודה כץ שב הביתה, אל אדמתו ואל חיק עמו – ומוכיח שוב כי גם אם יתמהמה, אין משימה שנשכחת ואין לוחם שנותר מאחור. ושבו בנים לגבולם.
