חברי מפלגת השלטון אמרו את דברם, ואם הוא היה מנוסח כחלק מדיאלוג בינם לבין ראש הממשלה ולא כבחירות לפריימריז, יש מצב שזה היה נגמר בשתי דקות. מתוכן נתניהו היה מקבל דקה ארבעים וחמש להסביר למה הוא זקוק לאלי כהן, אמיר אוחנה ויריב לוין במקומות הראשונים, והמתפקדים – 15 שניות להגיד כן. זה לא ציות, זה סינכרון: המנהיג איננו מחבב ביביסטים – השרות מאי גולן ועידית סילמן בחוץ; אינו מתרגש מביצועים גרועים – השר יואב קיש והשרה מירי רגב בפנים; מקדם צייתנות למנהיג על פני צייתנות לכללי טקס – היו"ר אמיר אוחנה בפנים; מעדיף אותם עסוקים בהמשך ריסוק מערכת המשפט – השר יריב לוין וחבר הכנסת משה סעדה בפנים; נעדר סנטימנטים למי שהלך אחריו דרך ארוכה – אבי דיכטר בחוץ; וניחן ביד ארוכה ואפקטיבית שלופתת את גרונו של ניר ברקת וסוגרת חשבון לרגל שלוש שנים לנסיון הפוטש שנחשף לאחרונה.
על שלל מגרעותיה, שוב מתברר כי בחירות מקדימות הן עדיין השיטה הטובה ביותר שקיימת כרגע בישראל, רק חבל שמצביעי הדמוקרטים והליכוד – כרבע מליון אזרחים – הם יוצאי הדופן שמצליחים ליהנות ממנה, ולממש את זכותם להפוך כל ארבע שנים מחדש למוקדי כוח מול נבחריהם. הליכודניקים חזקים בזה, מסורת ארוכת שנים של מיצוב נצחי כאנדרדוג של הפוליטיקה הישראלית שייפה היטב את יכולת ההיאחזות שלהם בשלטון, והפריימריז שלשום הוכיחו זאת יותר מתמיד. לא רק התוצאות, כי אם הדרך אליהן: השבועות האחרונים היו מופת של שיכחון. אף לא אחד מהמועמדים הזכיר את תופת 7 באוקטובר או את אחריותו להירצחם של מאות צעירים, נשים, קשישים וילדים, ואם כן – אז רק בהקשרים של ניצחונות, הנחלת תבוסות, הישגים צבאיים ותוכניות אזרחיות כמו מיגון בתים וגני ילדים בצפון שאף אחד לא ידאג לממש.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מצביע בפריימריז לליכוד
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg, Pool)
במקרה של שר המשפטים יריב לוין ושרת התחבורה מירי רגב, הבשורה הטובה של הליכוד היא הבשורה הרעה של כולנו: הוא קיבל זיכיון להמשך עבודת הקבלנות שהוא מבצע במסגרת הרס בית המשפט העליון ושיפוץ מחדש של הפרקליטות, היא זכתה בציון לשבח על העלייה בקטל בכבישים, הירידה בבטיחות בדרכים, אי-יישום פתרונות למחסור של אלפי נהגים בתחבורה הציבורית, ופוליטיזציה ומינוי מקורבים לדרג מקצועי. תחת הנהגת נתניהו שכחו חברי מרכז הליכוד מה זה להיות לויאליים לממלכתיות, איבדו את הצורך בהסכמות רחבות, ויתרו על הדחף הטבעי לקונצנזוס ציבורי, ודחקו את הדמוקרטיה לתחתית סדר העדיפות הלאומי, אחרת קשה להסביר כיצד נפגם אצלם המנגנון הבסיסי של "שברת – שילמת".
יותר מ-66 אלף ליכודניקים לא הגיעו אתמול לקלפיות. ייתכן שאיבדו אמון במנהיג שעומד לדין פלילי וטרם נתן את הדין על חלקו במדיניות ארוכת שנים שהובילה לטבח ועל אחריותו כראש הממשלה בעת שהתרחש, אולי סתם הצביעו ברגליים דקה לפני הבחירות הכי גורליות לשלמות החברה שהיו פה, ויכול להיות שזאת סטטיסטיקה שחוזרת על עצמה כל ארבע שנים – אבל אם כך ייראו אחוזי ההצבעה גם ביום הבחירות לכנסת, בליכוד צריכים להתחיל לדאוג. והעובדה שעורך הדין של המפלגה אילן בומבך מתראיין בחיוך לכלי תקשורת ומיחצ"ן את ה"חגיגה לדמוקרטיה", לא בהכרח מסתירה את זה שכמעט חצי מחברי המרכז העדיפו לוותר על כרטיסים חינם ולהישאר בבית. מובן לגמרי הרצון להדגיש את היתרונות של מפלגה שחיה את השטח, אבל בואו ניכנס לפרופורציות – הדמוקרטים עשו יותר טוב עם כ-97 אלף מצביעים, שהם 86.2% מכלל המתפקדים – ונזכור שהתלהבות והתמסרות אי אפשר לקנות בכל חנות, בטח לא כשהמדפים מתרוקנים ובעל הבית צריך לשריין עם ברגים מבחוץ.
ולא מקרי שאלה שכן הגיעו נענו לטלפון אישי מראש הממשלה או מאחד מחבריה הבכירים, התחייבו אישית אחרי בר מצווה או חתונה, או עיגנו את עצמם בתפקיד בכיר תמורת הבטחה לתמיכה בפריימריז – הלכו על הבחירה באיש הדרכונים הדיפלומטיים
ולא מקרי שאלה שכן הגיעו נענו לטלפון אישי מראש הממשלה או מאחד מחבריה הבכירים, התחייבו אישית אחרי בר מצווה או חתונה, או עיגנו את עצמם בתפקיד בכיר תמורת הבטחה לתמיכה בפריימריז – הלכו על הבחירה באיש הדרכונים הדיפלומטיים. הם החליטו להעניק לאלי כהן, הפוליטיקאי הכי אפרורי בשורות המפלגה הכי צבעונית, את המקום הראשון אחרי נתניהו, ולנו הציבור הרחב - דוגמה לאיך מתקדמים לראש הרשימה בליכוד. כי אם יש משהו שליכודניקים יודעים לסלוח עליו, ככה מתברר, זה הטבות למקורבים, במיוחד אם הם בנו של ראש הממשלה. חודשיים בלבד עברו מאז שהמשטרה הודיעה כי סיימה את חקירתה וגיבשה תשתית ראייתית להעמדתו לדין של כהן בגין הפרת אמונים, אבל מבחינת הבוחרים שנתנו בו אמון לא מדובר אפילו ברעשי רקע. סתם ידיעה עיתונאית שעוברת ליד האוזן ושהכותרת שלה מתחרזת עם הדחת היועצת המשפטית, לא חדשה שמעוררת ספק בנוגע ליושרתו, לא מידע שמעורר דרישה בריאה להסברים או תביעה להשעיה זמנית, רק עוד בכיר בצמרת המפלגה שעלול לעמוד לדין פלילי.
הליכודניקים עוד עלולים לגלות שמה שטוב למדינה – הגבלת כהונה של ראש ממשלה לשתי קדנציות – טוב גם להם. עד אז הם ימשיכו לוותר על היתרון היחסי שלהם כמי שיכולים לתגמל או להעניש נושאי תפקידים בכירים בהתבסס על הישגיהם בארבע השנים האחרונות, ולהמתין שמנהיגם הנצחי יחליט לפרוש.
מסורת ארוכת שנים של מיצוב כאנדרדוג של הפוליטיקה הישראלית שייפה את יכולת ההיאחזות של הליכוד בשלטון, והפעם הפריימריז הוכיחו זאת יותר מתמיד
