בום-בום.
סרטון הפריימריז של אמיר אוחנה, רגע לפני הקלפיות והכל, הציג מעין עלילה שבמסגרתה הוא ויועציו מתכנסים לסיעור מוחות, ושואלים את עצמם לאיזה כיוון כדאי לקחת את סרטון הבחירות.
אוחנה בראש השולחן, היועצים סביבו, רעיונות נזרקים. אחד היועצים, למשל, מציע קמפיין ביטחוני של בום-בום-בום. טייק אוף על ההוא, הורדוס שנזקק לשיריון. ובסוף, כשלא נמצא הפיצוח, בכוורת מחליטים ללכת על כלום. חברי וחברות הליכוד, אתם מכירים אותי, אין צורך בגימיקים וב-AI, אוחנה מישיר מבט למצלמה.
ואתה מביט מהצד השני של המסך, בהשתוממות כזו. האיש אמנם זיהה את הפאתטיות בקמפיין המתלהם של חברו ישראל כ”ץ אבל החמיץ את האירוניה שבסרטון שלו: הניסיון לחפש כיוון לקמפיין, כשאין הישגים לנופף בהם, ואז לנופף בכלום שמצא.
מאי גולן מצביעה
ובכל זאת, זה עבד ליו"ר הכנסת הלא ממלכתי בתולדות ישראל. סיים שני בפריימריז.
ברכות.
אז גם זה, הפריימריז, מאחורינו. ברכות למי שכנראה לא ממשיך. ברכות לגמליאל, מילביצקי, סילמן, דיכטר, ואטורי. בוחרי הליכוד עשו לכם טובה, ונמנעו מחסד דומה עם רגב, קיש, אמסלם, שיקלי ואחרים.
זו לא שמחה לאיד. פשוט לא הייתם טובים בעבודה שלכם. צר לי אם אני מפיל עליכם משהו. אולי הייתה לכם תחושה עמומה כזאת קודם, נגיד מזעקת העם. איכשהו לא הבנתם את הקונספט של שליח ציבור. ארבע שנים עבדתם מטרות זרות. למרבה הצער עם הכישורים שרכשתם - לשרת את נתניהו - אפשרויות התעסוקה מחוץ לכנסת מצומצמות.
הלוואי שאפשר היה להחמיא לכם על הניסיון להתמודד בכל זאת. אחרי אסון ה-7 באוקטובר, ומה שבא אחר כך, כולנו ידענו שנדרשים מנהיגים אכפתיים, אידיאולוגים, בעלי דעה, קרובים לעמם. פנים חדשות.
ואתם, שהבנתם שלרוב העם אין אמון בכם, ועוללתם וצפצפתם, אפילו על הצורך בהתחלה חדשה — המשכתם להיאחז עד שהג'וב התנתק מכם. עקשנות היא תכונה ראויה בדרך כלל. העקשנות שלכם מביישת.
פרידה.
לא כל הפוליטיקאים, כמו לוין למשל, מחרחרים מהמקפצה, ומקלים עלינו, הבוחרים, בלזהות מי הם ומה כוונתם. אם רק אפשר היה להדביק תווית אדומה, כמו שמדביקים על מלאווח קפוא, כדי להזהיר מפני פוליטיקאים עם מילים מלטפות שעלולים להזיק: פייק בכמות גבוהה, אופורטוניזם בשיעור חריג, חי בסרט במינון הוליוודי.
בדיוק כמו גדי יברקן, שרגע לפני הפריימריז התפלג מהפילוג, כדי להקים סיעה בשם "בית ישראל", שהיא לדבריו פתוחה לכולם. חוזר שנית, פתוחה לכולם
קחו למשל את שרן השכל. "ישראל תחילה", היא קראה למפלגה החדשה שלה. ישראל, כאילו אנחנו, תחילה. עד לא מזמן, לפני שהקימה מפלגה, היינו אחר-כך. ופתאום זו שהייתה אצבע בגוש של גולדקנופף ובן גביר, זו שהייתה חלק מ"תקווה חדשה" שהתבררה כישנה, מצהירה שתשים אותנו תחילה. בדיוק כמו גדי יברקן, שרגע לפני הפריימריז התפלג מהפילוג, כדי להקים סיעה בשם "בית ישראל", שהיא לדבריו פתוחה לכולם. חוזר שנית, פתוחה לכולם.
אין הבדל בין אלו שברחו מהקוליאציה לפני הבאזר לאלו שנפלטו עכשיו. אלה ואלה צריכים לקחת מרחק מכל מה שנופל תחת ההגדרה שליחות ציבורית. אין צורך לפתוח עכשיו פנדורות, לספר על מה שהיה. גם על מילים אחרונות נוותר. יש פרידות ששקט יפה להן.
רשימה.
רשימה, לפי ויקיפדיה, היא כלי להצגה שיטתית של מידע/ תסתכלו למשל על זו של הליכוד, נו, החדשה/ על הנבחרים המאושרים, על המידע שנושאים:/ האסון, הפילוג, הביזה, רמיסת השוויון, המוסדות, הצבא, הבריחה ממנהיגות, מוועדת חקירה, מאחריות, מסתם תקווה/ זו העשירייה הראשונה
