לפעמים הטבלה משקרת, מתעתעת. לפעמים היא מסתירה, לא מציירת את התמונה במלואה. בתחילת השבוע התפרסם מחקר המצביע על ההשקעה של הרשויות המקומיות בתחום החינוך. הכותרת זעקה: “החזקים מתחזקים”.
מספיק להתבונן במקום הראשון בטבלה כדי להבין שהתאוריה הזו פשוט לא נכונה. ובמקום הראשון - נשר!
נשר, יישוב הנושק לחיפה, שייך לעשירון 7 במדרג הסוציו-אקונומי. נשר איננה מהיישובים העשירים בארץ, ואף על פי כן, היא בראש הטבלה. ראש העיר וחברי מועצת העיר בחרו להעלות את החינוך על ראש שמחתם. גם אור-יהודה ונוף-הגליל (עשירון 5!) נמצאות בצמרת הרשימה, מה שמחזק את הטענה שהכותרת איננה נכונה.
הטענה שיש למנוע מהרשויות המקומיות להשקיע משאבים נוספים בחינוך ילדיהן לקוחה ממדינות שלא היינו רוצים להידמות להן, אני מניח שהשקעה שווה בכל ילד וילדה נוהגת בצפון קוריאה והמדינות הדומות לה. חובתו של ראש עיר לפעול לפיתוח העיר ולרווחת תושביה. ראשי ערים הבינו שאין להסתפק בכיכרות ובפרחים, אלא בילדות וילדים. הבוחרים והנבחרים הפנימו שמערכת חינוך איכותית היא תנאי לבחירה והיבחרות.
כיתה ריקה
(צילום: רויטרס)
בצעירותי התגוררתי כמה שנים בקיבוץ. זו הייתה תקופה שבה הקיבוץ התנהל על פי כללים שוויוניים, קשוחים, לא מתפשרים. לא פעם, נדהמתי מהחלטות 'שוויוניות' שנראו לי לא מוסריות. אני זוכר שפעם אחת, באחת מאסיפות החברים זעק אחד המשתתפים: "אם אתה רוצה להעמיד שורה של אנשים ליד הקיר ולדאוג שכולם יהיו באותו גובה, יש לך שתי אפשרויות: או לחתוך לגבוהים את הראש, או להעמיד את הנמוכים על כיסא". כולם פרצו בצחוק, והוא דמע. זה לא היה מצחיק - בימים ההם, החברים העדיפו לחתוך לגבוהים את הראש.
חובת המדינה להעמיד את הרשויות הנמוכות על כיסא, לא לבקר או חס וחלילה למנוע מרשויות המעוניינות להשקיע בחינוך ילדיהן. אז מה עושים: מגבשים סל אישי, שקלי, דיפרנציאלי לכל תלמיד במערכת החינוך. במתווה “ממערכת לחינוך” שפותח בתנועת פנימה הבהרנו שהדרך הנכונה היא להוביל לביזור אחראי, שבבסיסו סל אישי כולל ומחייב הכולל את השירותים, התנאים והתכנים ההכרחיים לצמיחה של כל תלמיד ותלמידה בישראל - ללא קשר למקום מגוריו. ה'סל בסיסי' יהיה סל איכותי שיתמקד בידע, ערכים, כישורים ומיומנויות באופן שיבטיחו את עתידם של הבוגרים ואת עתידה של המדינה. כך, המדינה לא תתחמק מאחריותה, מחובתה להעניק חינוך ראוי לכל ילד. זו גם הדרך לסייע לרשויות שבאמת אינן מסוגלות להשקיע משאבים נוספים בחינוך ילדיהן. בה בעת, זכותן ואולי אף חובתן של רשויות המעוניינות להשקיע משאבים מעבר לסַל הממלכתי המחייב. הדרך הנכונה איננה להיאבק בהשקעה התוספתית, הדרך הנכונה היא להבטיח את ההשקעה הלאומית הבסיסית.
ולסיום: תיראו מופתעים. האִם יש קשר בין הישגי התלמידים והתלמידות להשקעה הכספית של הרשות המקומית בחינוך?
ולסיום: תיראו מופתעים. האִם יש קשר בין הישגי התלמידים והתלמידות להשקעה הכספית של הרשות המקומית בחינוך? השוואה בין ההשקעה הכספית להישגים הלימודיים, איכות תעודת הבגרות של המסיימים, אחוז המשתתפים בפעילות של תנועות הנוער, אחוז המתגייסים לשירות משמעותי ועוד מוכיחה שההצלחה לא תלויה רק בהיקף ההשקעה הכספית של העיר. יש ערים ויישובים המככבים בראש טבלת ההישגים על אף שהם לא בצמרת המשקיעים. חינוך הוא לא רק כסף, חינוך הוא גם צוותי חינוך מחויבים היודעים להדליק אש של סקרנות בעיניים ועידוד מצוינות. חינוך הוא גם ליווי אישי והקשבה, חינוך הוא גם מעורבות הורית בריאה. בחינוך הכסף לא יענה על הכל.
שי פירון נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך
