"עד היום, כשאני רואה את השלישייה שלי - גיא, אלירן ומור, אני חשה צביטה בלב על זה שרועיקי שלי לא שם". כך סיפרה תמי פרג'ון, שבנה רועי נפל בפיגוע בדיוק לפני 20 שנה והיה החלל הראשון של גדוד "נצח יהודה" ממסלול הנח"ל החרדי. את התמונה האחרונה שלהם כרביעייה, שהופיעה על שער "ידיעות אחרונות" אחרי נפילתו של רועי, בחרו הארבעה לעשות דווקא כשהיו על מדי צה"ל.
"זאת הייתה שבת שבה יצא שכולנו הגענו הביתה לסוף שבוע", סיפרו. "היה כיף גדול להיות יחד בבית, ובמוצאי שבת אמרנו: 'בואו נעשה תמונה במדים'. בלי להתעצל עלינו על מדים, שמנו כומתה, רועי עם הכומתה הירוקה של הנח"ל, והצטלמנו".
רועי פרג'ון התגייס לנצח יהודה במאי 2005, אחרי שסיים את המכינה התורנית בבית-אל. ב-19 באוגוסט 2006, כשהוא כבר מ"כ, פיקד רועי על הלוחמים במחסום "בקעות" שבבקעת הירדן. כמה דקות לפני השעה 12:00 הגיע מחבל למחסום, שלף אקדח וירה. רועי ספג כדור בחזה, ונהרג. המג"ד שלו, סא"ל איציק גיא, ספד לו ואמר: "רועי גילם תכונות שהיינו רוצים לראות בכל לוחם ומפקד - מצד אחד טיפל בחייליו באהבה רבה ובמסירות נפש, ומן הצד האחר היה חייל מקצועי שלא מוכן להתפשר".
המחבל נורה וחוסל במקום. נהג המונית שהסיע אותו ועוד סייען נשפטו ונידונו למאסר עולם. באוקטובר 2025 הם שוחררו במסגרת העסקה להחזרת החטופים מעזה. "שמחנו שהחטופים חוזרים הביתה למשפחה שלהם על אף שמי שהיו מעורבים ברצח של אחי שוחררו", אמר אלירן, "אבל מי שמשמש כמג"ד נצח יהודה כיום הבטיח לנו: 'אנחנו לא שוכחים את רועי, נבוא איתם חשבון'". האמא והאחים הדגישו כי "נצח יהודה הפכו למשפחה. עד היום הם עוטפים אותנו, ומגיעים מדי שנה לאזכרה של רועי בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד".
"אמרו לי: 'רועי נהרג' - הרגשתי ירייה בלב"
עבור תמי פרג'ון, הזמן קפא מלכת באותו יום. 20 שנים אחרי, היא עדיין קוראת לבנה "רועיקי", בדיוק כמו אז. "נשאתי אותו בבטני יחד עם אחותו ושני אחיו. הוא יצא אחרון מהרביעייה, אבל במשקל הכי גדול", היא שחזרה בחיוך.
גם את הרגע שבו קיבלה את הבשורה הטרגית היא זוכרת לפרטי-פרטים: "בחיים לא אשכח את הדפיקה בדלת. 20 שנים חלפו - ועד עכשיו היא מהדהדת בראשי. פתחתי את הדלת, עמדו שם אנשים במדים ושאלו אותי: 'את אמא של רועי?'. עניתי 'כן', והם אומרים לי: 'רועי נהרג'. ככה בדלת. הרגשתי ירייה בלב. הזמן לא מרפא את הפצעים. הגעגוע רק הולך ומתעצם, הוא איתי בכל רגע ורגע במהלך היום".
"כולנו המשכנו הלאה, והוא נשאר צעיר לנצח". משפחת פרג'ון
(צילום: באדיבות המשפחה)
תמי כבר בת 71. ילדיה בני 41. כשהיו בני שנתיים נהרג אביהם, עמנואל, בתאונת עבודה. "מאז אמא גידלה אותנו לבד", הם מספרים.
"גדלנו כאחים שהם גם חברים. למדנו יחד, הכנו שיעורים יחד, שיחקנו יחד, ואני גם דאגתי להם כשחזרנו הביתה ואמא הייתה עדיין בעבודה", שחזר אלירן, שיצא מהבטן ראשון, דקה וחצי לפני מור. תמי מציינת ש"כרביעייה הם לא היו זהים. לכל אחד היה את האופי שלו ואת הפרופיל העצמאי שלו, אף שהם היו חבורה מגובשת לא רק כאחים - אלא כחברים".
הרגע הקשה ביותר בכל שנה מגיע ביום ההולדת. "במשך שנים היה קשה לי לאחל לשלושת הילדים מזל טוב, כי חסר לי אחד", מספרת תמי, "לא פשוט לחגוג לשלושה כשרועיקי כבר לא איתנו". אלירן הוסיף: "למשפחות השכול יש את האזכרה ביום הנפילה ואת יום הזיכרון. אצלנו, כל יום הולדת הפך ליום זיכרון לרועי. כולנו גדלנו, המשכנו הלאה, והוא נשאר צעיר לנצח, תמיד בן 21. רק בשנים האחרונות אמא מצליחה להתקשר אלינו למרות כל הקושי והכאב ולהגיד 'מזל טוב' ביום ההולדת שלנו".
אלירן אב לארבעה ילדים. גיא גם הוא אב לארבעה. מור אמא לילדה. "הכי קשה זה שכולנו התפתחנו, התחתנו, נולדו לנו ילדים, ולרועי זה לא יקרה לעולם", אומר אלירן. ואילו האחות, מור, גם אחרי 20 שנה עדיין מתקשה לדבר על האח שהיה בשר מבשרה, ואיננו.
