בצלאל סמוטריץ' מבטיח שעוד נתגעגע למילואים. כי אחרי שהאישה תציק על להוריד את הזבל ולשטוף כלים, ואחרי שמפלגת הציונות הדתית תעשה קסם ותוריד את ימי המילואים לשלושים בשנה, המילואימניקים הגברברים עוד יתגעגעו לקפה שחור בפינג'אן ולטפיחות הדדיות על השכם, במקום לשטיפת כלים ולהחלפת חיתולים.
נניח לשוביניזם הגלוי. נניח גם להיעדר ההסבר של הציונות הדתית איך בדיוק הם מתכוונים להפחית את ימי המילואים, ונתעלם לרגע מהעובדה שגם שלושים ימים בשנה הם לא מעט, אפילו בהשוואה למה שהיה כאן לפני המלחמה. ההתייחסות החצי מבודחת הזו מעידה על תפיסת הסוגיה כמעין קוריוז.
אלא שהיחס הזה לקוריוז הוא מחלה שמאפיינת לא מעט מפלגות בישראל, והיא חוצה גושים ומחנות: שמענו אותה לא רק מקואליציית ימין וחרדים, אלא גם באמירות על פופוליזם מצד יאיר גולן, או בטורי דעה שמסבירים מדוע גיוס חרדים הוא פיקציה ושבעצם רק מתנכלים להם.
חיילי מילואים בגבול לבנון
(צילום: אלעד גרשגורן)
חלק מהביקורות הללו נשענות על תפיסה עמוקה של יעילות וכלכלה חופשית, שממנה נגזרת הקריאה למעבר לצבא מקצועי והחשש מבזבוז משאבים. חלק מבוז ל"מיליטריזם" או פחד מהשתלבות קבוצות לא ליברליות במערך הביטחון. אלא שמדובר בטעות יסודית. לא רק משום שצבא מקצועי פשוט לא עונה על האתגרים הביטחוניים של ישראל, אלא משום שבניגוד לרוב מנגנוני השוק שבהם המדינה אינה צריכה להתערב, הצבא אינו אמור לפעול לפי מדדי יעילות כלכליים, והפחד שמא הוא יגדל מדי - מביא למציאות שבה הוא קטן מדי.
נדמה שפוליטיקאים רבים אינם מבינים את השינוי הטקטוני שהתחולל כאן. 7 באוקטובר והמלחמה העצימה, שגבתה מחיר דמים ומחיר חברתי כבדים כל כך, לא שינו רק את התנהגות הישראלים, אלא את הדי-אן-איי שלהם. הם חשפו רכיב עמוק ודומיננטי שישב בבסיס הישראליות: אתוס המחויבות והשירות למדינה. אתוס שנשחק בחמישים השנים האחרונות לטובת מאזני כוח פוליטיים.
המלחמה הזכירה לישראלים שעל אף עיקומי האף משמאל על מיליטריזם ומימין על שיתוף פעולה עם השמאל, המדינה הזו קמה, ואולי גם תיפול, על שאלת השירות והמחויבות
אך דווקא כשנדמה היה שהמפלגות הלא-משרתות הגיעו לשיא כוחן, המלחמה הזכירה לישראלים שעל אף עיקומי האף משמאל על מיליטריזם ומימין על שיתוף פעולה עם השמאל, המדינה הזו קמה, ואולי גם תיפול, על שאלת השירות והמחויבות.
אחרי שלוש שנים, הגן הזה עבר אקטיבציה. מה שהיה השסע בין "יהודים" ל"ישראלים" בשלושת העשורים האחרונים, יהיה השסע שבין משרתים ללא-משרתים בשנים הבאות. לא בגלל סיסמת בחירות מבריקה או קמפיין מוצלח, אלא בגלל ההבנה שכחצי מילדי כיתות א' הם חרדים או ערבים; בעקבות שנים של הקרבה למען המולדת; ובשל אהבה עמוקה של חלקים נרחבים בעם הזה לפרויקט הציוני.
זוהי כבר עובדה מוגמרת בשטח. השאלה היא אילו פוליטיקאים יידעו לתרגם את ההבנה הזו לא לעוד חלוקת ממתקים למילואימניקים ולא לפלרטוטים עם ש"ס ויהדות התורה, אלא לשינוי מבני עמוק סביב השאלה מי נושא בנטל ומי לא. השינוי הזה כבר התרחש בחברה הישראלית, ובקרוב יחלחל גם לפוליטיקה. השאלה היחידה היא מי יתעורר אליו מאוחר מדי.
