"לא אנחנו יזמנו את רצועת הביטחון בלבנון", אמרו אתמול במערכת הביטחון, "ולא אנחנו יזמנו את הנפיצות ביו"ש לקראת הבחירות. כל אלה תולדה של החלטות של הדרג המדיני, והוא זה שצריך לדאוג למשאבים לטפל בדברים האלה". הגורם הביטחוני, הבכיר יש לומר, שלו יוחס הציטוט, גם טרח והסביר שהדברים נאמרים כדי "לשקף", כלשונו, את המצב בצה"ל ואת הצורך במשאבים.
ויש עוד: בעקבות תוצאות הפריימריז העריך אחד הפרשנים, עקב שיחה עם "בכיר במערכת הביטחונית", כהגדרתו, שנתניהו בישל לעצמו רשימה נוחה של אומרי-הן, שיקלו עליו להעביר החלטה ליציאה למלחמה כדי לדחות את הבחירות או להשפיע על התוצאות. ואם צריך הוכחות מהשטח, אז במקום אחר צוטט בכיר שטען שמטוסי התדלוק, גדעון, שנחתו בארץ, הם חלק מההיערכות לקראת סבב נוסף באיראן.
ראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg, Pool)
ככל שמתקרב מועד הבחירות החשש שנתניהו עלול ליזום מהלך צבאי כדי להתחזק פוליטית תופס נפח הולך וגדל בשיח הציבורי. זו לא טענה חדשה, והיא גם אינה מופרכת מעצם היותה פוליטית. "מלחמת הסחה", קוראים לזה בשפה המחקרית - שימוש בעימות חיצוני כדי להסיט את תשומת לב של הציבור ממשבר פנימי. מלחמת פוקלנד ב-1982 היא הדוגמה היותר קלאסית שנחקרה בהקשר זה, תוך כדי התייחסות לנטייה האינסטינקטיבית של הציבור, או לפחות של חלקו הגדול, לצופף שורות נוכח איום מבחוץ ולהתאחד סביב הממשלה והמנהיג. עם זאת, מוכיחים המחקרים, שהאפקט אינו אוטומטי והוא מוגבל בזמן ובתוצאות המערכה. "מלחמת הסחה" היא לא כרטיס לכיוון אחד בלבד.
ועל כל זה יש לומר שלושה דברים: הראשון נוגע לשימוש האינפלציוני בהגדרה "גורם ביטחוני בכיר". בלי להעליב, ובלי שמות כמובן, ראוי לומר כאן שיש לקחת בערבון מוגבל מאוד את הקרדיט. זה נכון שהדרגה לא מבטיחה שליטה בחומר, ראייה חדשנית ויצירתיות ובטח שלא רהיטות, אבל בכל זאת - בכיר הוא בכיר. רמ"ד בשירות הוא לא בכיר בשב"כ ולא כל קצין לשעבר ב-8200, הוא בכיר במודיעין הישראלי. וזו איננה התקטננות. כשאומרים "גורם ביטחוני בכיר", הנטייה היא לייחס לו היכרות אינטימית עם מה שבאמת קורה.
הערה שנייה נוגעת למונח מלחמה, או למילים הנרדפות - "עימות או "עימות חריף", "אירוע נפיץ", שזו אגב הגדרה חגיגית משהו, "סבב", מונח שהפך בן-בית במקומותינו, "מערכה", שזה, איך לומר, מונח קצת עבש - וכן הלאה. והשאלה המתבקשת בהקשר הזה היא על באיזה מלחמה-עימות-סבב-נפיצות מדובר עכשיו, ולמה בדיוק מתכוונים הבכירים שמדברים על נפיצות יזומה לקראת הבחירות, כי להוציא אם טורקיה שמככבת עכשיו בכותרות, ישראל ממילא נמצאת במלחמה. או לפחות בעימות צבאי מתמשך בעזה ובלבנון, מתמודדת בנפיצות גבוהה בשטחים, ועל סף נפיצות בסוריה. סבב באיראן לא ייצא לפועל בלי אישור אמריקאי, שכנראה לא יקרה לפני נובמבר. אז מה נשאר? טורקיה? זו המלחמה היזומה שנתניהו יבשל כדי להתחמק מבחירות או להיטיב את סיכוייו?
מה שצריך להדאיג את הבוחרים הוא לא השאלה הקונספירטיבית איזו מלחמה ימציא לנו נתניהו, אלא באיזו מלחמה אנחנו עדיין שקועים עד צוואר
גם אם בוחרים להתעלם מהמסד החוקי המחייב רוב של 80 חברי כנסת כדי לדחות את מועד הבחירות, השאלה שנשארת על השולחן היא למה דווקא הטיעון הזה תופס נפח ציבורי כל כך רחב. אז נכון, כאמור, לא מדובר בחשש מופרך, ועדיין בין החשש למימושו המרחק רב. בטח ובטח כשאנחנו יושבים על הקווים הצהובים בעזה ובלבנון, ומפציצים בסוריה. והשאלה הבאה המתבקשת היא אם נגמרו הטיעונים האחרים. החגיגה הדמוקרטית בליכוד, למשל, שהנפיקה פריימריז מעוותים עם תוצאות דוחות, שאולי התיזה מהרשימה דמויות מושחתות עד היסוד כמו סילמן, אבל אין ספק שהיא לא ביטוי להתגשמות החלום הישראלי למנהיגות אחרת. בטח ובטח אחרי שכמה אברכים מספרים איך שילמו להם להשתתף בחלום הדמוקרטי הזה.
במילים אחרות, מה שצריך להדאיג חלק לא מבוטל מהבוחרים לקראת אוקטובר הוא לא השאלה הקונספירטיבית איזו מלחמה ימציא לנו נתניהו, אלא באיזו מלחמה אנחנו עדיין שקועים עד צוואר, איך מתחלק הנטל, ולאן זורמים התקציבים. את מי קונים ואת מי מוכרים. כל מה שמונח על סדר היום הציבורי, גלוי וחשוף, כבר ארבע שנים.
