בשעה שחצי מדינה השתעשעה בטעותם של חדשות 14, שבילבלו בין יפעת תומר-ירושלמי, הפצ"רית לשעבר, לבין עוברת אורח תמימה שנקלטה בעדשת מצלמתם – ולכן זכתה למטר שאלות על עסקת הטיעון שאולי צפויה לה, התרחש בפרשת שדה תימן דבר מעט יותר משמעותי. בפסק דין של הנשיא עמית, בהסכמת השופט כבוב ובניגוד לדעתו החולקת של השופט מינץ, נקבע בשבוע שעבר כי אף שחקירת המשטרה בפרשה התנהלה ללא מלווה חיצוני שיפקח עליה, אפשר להסתמך על תוצאותיה כדי לקבוע שפרקליט המדינה אינו מצוי עוד בניגוד עניינים, ולהחזיר לידיו את המשך הטיפול בתיק.
ברמת האינטרס המערכתי מדובר בתוצאה צפויה. בית המשפט של עמית והייעוץ המשפטי של בהרב-מיארה ממשיכים לרחוץ זה את ידו של זה. אלא שברמה המשפטית מדובר בתוצאה מפתיעה למדי. רק לפני תשעה חודשים קבע בית המשפט העליון כי היועמ"שית ופרקליט המדינה מנועים מללוות את החקירה, וקיבל את טענתו העקרונית של שר המשפטים כי במקומם ימונה גורם חיצוני.
נשיא העליון עמית. בפסק דינו הנוכחי, רעידת האדמה מהקשות שידעה המערכת, מקבלת יחס שמתאים לרשרוש עלים
(אלכס קולומויסקי)
ההליך כולו התבסס על ההנחה שמניעותם תיבחן מחדש רק לאחר שחקירה, שתלווה בידי גורם חיצוני ובלתי תלוי, תגיע למסקנה כי ניתן להפקיד בידיהם את הפיקוח על הפרשה. וזו לא בדיוק הייתה הנחה שקטה שאיש לא דיבר עליה. מדינה שלמה סערה כאן על השאלה מי יהיה אותו מלווה חיצוני. את השופטים לשעבר אשר קולה ויוסף בן-חמו פסל בית המשפט, והציע שוב ושוב לשר המשפטים כי שופטי ההרכב הם שיקבעו את זהות המלווה לחקירה. כעת טוען עמית כי הליווי החיצוני הזה מעולם לא היה חובה. אז על מה בעצם סערה המדינה במשך חודשים?
מינץ חזר אל פסקי הדין, הפרוטוקולים ועמדות הצדדים, והציג לעמית ראיה אחר ראיה לכך שהצורך בליווי חיצוני היה מוסכם על כולם, ומשכך לא ניתן להכשיר את מסקנות החקירה לאחר שזו לא התנהלה בדרך שנקבעה. אלא שעמית לא איפשר לעובדות לבלבל אותו. קריאת עמדתו של עמית עשויה לגרום לקורא לתהות האם מונח לפניו טקסט מקורי או שמא מדובר בגרסה חדשה לסצנה המופלאה מ"צומת מילר", שבה עדי חבשוש מגלמת חיילת שיצאה מהבסיס מוקדם ונתפסה על חם, אך דבקה בהכחשתה מול כל ראיה שמוצגת לה. את המילים "אני יצאתי בחמש" אי-אפשר למצוא בפסק דינו של עמית, אבל ההתכחשות לכל ראיה זהה לחלוטין.
*
מה שמדהים בעמדה החדשה של עמית הוא ששום צד לפסק הדין המקורי לא טען בשעתו שאפשר לוותר על הליווי החיצוני. למעשה, גם נציג הפרקליטות הבהיר בדיון שקדם כי "אין בפיו טענה שלא קיים צורך בליווי החקירה". ואלה לא היו רק הצדדים שהסכימו על כך. השופטת יעל וילנר כתבה בפסק הדין כי בשל ניגוד העניינים המוסדי של היועצת ואנשיה "התעורר הצורך במילוי תפקיד הליווי והפיקוח", וכי המחלוקת שניצבה בפני בית המשפט עסקה באופן שבו ימונה מלווה זה. בפסק הדין הבא, שבו נפסל מינויו של השופט בן-חמו, היא הייתה מפורשת אפילו יותר. וילנר דיברה על "החשיבות והדחיפות הטמונות במינוי גורם מלווה ומפקח".
להנחת העבודה שחקירת המשטרה מחויבת להיות מלווה בגורם מפקח חיצוני הייתה סיבה ברורה. הרי פרשת הפצ"רית אינה אירוע פלילי שולי מהסוג של ילד גנב מסטיק ממכולת. מדובר ברעידת אדמה מהקשות ביותר שידעה מערכת המשפט בישראל
להנחת העבודה שחקירת המשטרה מחויבת להיות מלווה בגורם מפקח חיצוני הייתה סיבה ברורה. הרי פרשת הפצ"רית אינה אירוע פלילי שולי מהסוג של ילד גנב מסטיק ממכולת. מדובר ברעידת אדמה מהקשות ביותר שידעה מערכת המשפט בישראל. מי שאמונה על אכיפת החוק בצה"ל הודתה במסכת של עבירות, ולצידה – שקרים על גבי שקרים שנמסרו לבית המשפט העליון במטרה לכסות עליה ועל אנשיה. אלא שכעת, כשעמית חוזר לפרשה בפסק דינו הטרי – אותה רעידת אדמה מקבלת בדיעבד יחס שמתאים יותר לרשרוש עלים חרישי. כל חקירה חצי חשובה מקבלת ליווי, אבל אחת החקירות הכי חשובות בתולדות המדינה – לא ולא.
מלווה חיצוני לא נועד רק לוודא שהמשטרה מבצעת כראוי את הפעולות שבחרה לבצע. יעל קוטיק, היועצת המשפטית של משרד המשפטים, הסבירה בחוות הדעת הראשונה שלה בעניין הפצ"רית כי למלווה יש השפעה על כיווני החקירה, זהות האנשים שיידרשו למסור עדות ועל הצורך בהשלמות. יש לו, כלשונה, אפשרות "להשפיע באופן רחב על הנרטיב החקירתי". לכן העובדה שהחקירה מנקה הקשרים ליועמ"שית או לפרקליט אינה מוכיחה בהכרח שלא היה מקום להגיע אליהם. השאלה היא מי מכוון את הזרקור, ולאן.
עמית משיב שהמשטרה כבר סיימה את פעולות החקירה, וניקתה את הפרקליט (וכך גם על פי חוות דעתה השנייה של קוטיק) מכל חשש לניגוד עניינים. מבחינתו הרכבת יצאה מהתחנה והגיעה ליעדה. אלא שגם אם הרכבת הגיעה לתחנתה הסופית, בהיעדר גורם מפקח – אין דרך להבטיח שזוהי התחנה הנכונה.
*
אפשר בקלות לראות בפסק הדין החדש לא יותר ממחלוקת פרשנית בין עמית למינץ. אלא שקשה לנתק אותו ממה שאירע תחת הנהגתו של הנשיא עמית, לאורך הפרשה כולה. ניכר שעמית מבקש מתחילת הפרשה לצאת כנגד פסק הדין העקרוני שקבע כי בכירי משרד המשפטים מצויים בניגוד עניינים. כצעד ראשון להתמודדות עם פסק הדין החליט עמית לקבוע דיון נוסף בפסק הדין ולאפשר את הפיכת ההלכה שנקבעה בו. בהמשך, אולי בשל הביקורת שהוטחה בו, החליט עמית, בצעד מוזר למדי שספק אם היה כמותו בישראל, שהדיון הנוסף יעסוק רק במישור העקרוני, בלי שישפיע על חקירת הפצ"רית עצמה.
והאמת היא שבשלב הזה עמית גם לא ממש נדרש לדיון נוסף כדי להתמודד עם תוצאת פסק הדין, שכן לדיון בשאלה כיצד יש לבחון את מינויו של השופט בן-חמו, שמונה כמלווה לחקירה, עמית כבר שיבץ את עצמו
והאמת היא שבשלב הזה עמית גם לא ממש נדרש לדיון נוסף כדי להתמודד עם תוצאת פסק הדין, שכן לדיון בשאלה כיצד יש לבחון את מינויו של השופט בן-חמו, שמונה כמלווה לחקירה, עמית כבר שיבץ את עצמו. משם היה לו קל מאוד לקבוע שהקריטריונים שניתנו בפסק הדין הראשון למינויו של מלווה חיצוני לפרשה יפורשו על הצד המחמיר ביותר, ויביאו לפסילה שנייה של מועמד השר. הצעד הזה שידר לשר מסר ברור. או שתאפשר להרכב השופטים למנות בעצמם את המלווה לחקירה, או שלעולם לא יאושרו מועמדים מטעמך. פסק הדין משבוע שעבר מבשר על השלב השלישי במסמוס הפיקוח העצמאי על החקירה: כפירה בכך שמינוי מלווה לחקירה נקבע אי פעם כחובה, והכשרת פרקליט המדינה למלווה החקירה.
ההתעקשות על דיון נוסף – הליך השמור למקרים נדירים – הצבת תנאים כמעט בלתי אפשריים למינוי מלווה חיצוני, וכעת ההתכחשות לעצם החובה למנותו, מותירות תחושה קשה. זו הייתה אמורה להיות הפרשה שבה בית המשפט מסיר את חומות ההגנה סביב המערכת ומנסה לשקם מעט מאמון הציבור שנפגע. במקום זאת, משחקי הכוח של עמית מונעים בפועל פיקוח עצמאי על החקירה, ומעמיקים את הפגיעה באמון. וקשה שלא לשאול: על מה הוא כל כך להוט להגן כאן?
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.26
