באמצע הלילה הוא מגיע. אני מתעורר לקול דלת נפתחת, מסתכל לכיוון המדרגות. הוא עולה - כמו מתוך החלומות שלי, כמו הפנטזיות בהקיץ, כמו שציפיתי - בלי שקית. אני נעמד. הרגע שלי הגיע, ואני מוכן לו. הרווחתי אותו.
"יוסף, שו?" אני שואל אותו.
"יאללה, תביא את הדברים שלך ובוא".
גלריה
"כשהוא חוזר ולוחש 'מנהרה', הפחד כל כך חזק שאני לא מרגיש שום דבר אחר". עומר שם טוב
(צילום: זיו קורן)
הלב שלי גואה. הדמיון כבר רץ קדימה. אני כבר רואה את עצמי מספר לכולם איך אחרי הייאוש המוחלט מגיעה התקווה. איך דווקא כשהגעתי לבור הכי עמוק של בדידות, שיחררו אותי. איך סופה של אמונה שהיא עובדת, אשכרה יוצרת מציאות.
רגע.
משהו מוזר פה.
הם לא הביאו לי מענק שחרור, בגדים ונעליים יפות. הם לא פיטמו אותי באוכל טוב. אני די מסריח ומגעיל, וזה לא ייצוגי לשחרור. משהו מרגיש לי לא טוב.
"אני חוזר הביתה?" אני שואל, והתקווה בפנים עומדת כפופה עם הידיים מעל הראש, מחכה למהלומה.
הוא רק מצקצק בלשון ומנענע את הראש מצד לצד. עם היד מסמן על הרצפה ואומר "מתחת".
חיכיתי למהלומה, אבל לא כזאת. כמו בוקס לתוך הלב. רצף של בוקסים.
אני לא משתחרר.
בוקס.
הלחימה חוזרת.
בוקס.
אנחנו יורדים למנהרה.
בוקס.
אני יורד למטה. אני יורד למנהרות. מה אני, עכבר? אני חפרפרת? מה אני אעשה במנהרה? אני שונא מנהרות. גם בטיולים שאהבתי, מעולם לא נכנסתי למנהרות. אני אסתמטי! באמת חייב אוויר. אוויר ושמש. לא יכול לחיות בלי שמש.
"אני שם אצבע בגרון, הקיבה מתכווצת אבל שום דבר לא יוצא. ביזבזתי את זה קודם. שמעתי פעם על מישהו שמת מהתקף אסתמה, ומעולם לא הבנתי איך. עכשיו אני מבין"
מנהרה! אני מלמלם את המילה בקול. מנהרה. מנהרה. נזכר איך כשהיינו נוסעים במנהרות הכרמל, היינו מתחרים מי מחזיק את האוויר הכי הרבה זמן מרגע הכניסה עד רגע היציאה. כל המנהרה צועקים "אההה" בלי לקחת אוויר, עד שנשברים. אני תמיד נשברתי ראשון. אלוהים אדירים, אני מדמיין מנהרה בראש, מסך שחור יורד עליי. זה הדבר הכי נורא שיש. חושך ורטיבות. מנהרות הן עינויים. כשהוא אומר "מתחת" אני רואה את הסרט "שאטר איילנד", על בית הכלא המבודד לפושעים מטורפים ומסוכנים. אני רואה את עצמי בחושך, הקירות מטפטפים, ואני קשור בשלשלאות ברגליים ובידיים ועובר עינויים קשים. מרוב אימה שכחתי את האכזבה: לפני רגע חשבתי שאני משתחרר.
כשהוא חוזר ולוחש "מנהרה", הפחד כל כך חזק שאני לא מרגיש שום דבר אחר.
עוד שני מחבלים מצטרפים, ושלושתם מובילים אותי לאוטו. הם שמים עליי אזיקים ומושיבים אותי מאחור. אנחנו נוסעים כמה דקות. העיניים שלי לא מכוסות, אני מנסה ללמוד את הדרך, אבל חשוך לגמרי. אם אני ארצה אי פעם לצאת מפה, לברוח, אני לא אדע איך. מה יהיה איתי? אין לי מושג איפה אני. למישהו אכפת איפה אני בכלל? אולי אני אקפוץ פה איפשהו, אני חושב בעייפות. כבר לא מאמין בעצמי למחשבות האלה. כמו סרט השואה הזה, שהוא קפץ מהרכבת וירו לו בגב. פתאום הזמנים שהייתי בדירה נראים לי קלים הרבה יותר לבריחה. למה לא ברחתי אז?
× × ×
אנחנו מגיעים לחורשה שיש בה הרבה צריפים. מסוג החורשות שאבא שלי היה לוקח אותנו אליהן בילדות לעשות פיקניק, וכולם היו מאנפפים ואומרים "נו אבא, בוא נלך לאכול במסעדה". שלושת המחבלים שהביאו אותי מורידים לי את האזיקים. אנחנו נכנסים בין העצים. ארבעה צללים יוצאים פתאום מתוך החושך, מגיחים מכמה כיוונים. אני מרגיש כמו בטקס אפל של שבט אפריקאי קניבלי, כשהם יוצאים מבין העצים עם מסכות על הפנים ונשקים. תכף הם ייקחו אותי, יקשרו אותי, יעקרו לי את הלב ויאכלו אותי חי.
הם רצים לכיווני. אני עומד ישר, גאה, כמו נידון למוות לפני תלייה. שניים מהם מגיעים אליי. מישהו אחר תופס אותי מאחור, נותן לי צ'אפחה. שואל אותי, בעברית, "מה שלומך?".
טוב ששאלת, רציתי להגיד לו, המצב מצוין ממש.
"הם עומדים מחוץ לסורגים, משועשעים. היהוד בתוך הכלוב, ויש על מה להסתכל"
המחבלים מקיפים אותי מכל הצדדים, אני במרכז. מי שיסתכל עלינו מבחוץ אולי יחשוב שאני הצ'יף. הם מוליכים אותי לאחד הצריפים. הצריף הוא בקתה קטנה שנועדה רק לכסות על דלת גדולה שנפתחת לתוך האדמה. אין בתוכו שום דבר אחר חוץ מהדלת, שום הצגה של בית עם רהיטים, שום כיסוי לזה שהצריף הזה הוא רק כיסוי לפתח של מנהרה.
הם פותחים דלת אלכסונית, ומתחילים לרדת פנימה. אחד הולך לפניי, האחרים מוליכים אותי מאחור. שיירה שכזאת בתוך מנהרה לחה וחשוכה, בגובה שלנו, צריך קצת להתכופף. אנחנו בתוך האדמה, אבל הכל עטוף בטון. קירות המנהרה מבטון, הרצפה מבוטנת בשיפוע יורד, כמו במזבח. אני הקורבן.
הולכים בשקט מוחלט. אין אור בקצה המנהרה. האמת שאין אפילו אלומת אור אחת שנכנסת מלמעלה או מהצדדים, רק האור הממוקד של הפנסים שמחזיקים המחבלים. דלתות הדף סוגרות את כל הפתחים. בכל פעם שסוגרים דלת, הרעש נשאב ונבלע ברעש של אטימה. האוויר הופך להיות כבד. לח. הנשימה מתחילה להכביד עליי.
אנחנו צועדים בתוך עולם תת-קרקעי שלם. זה לא מקום אמיתי, זה טריפ. כמו בפעם הראשונה שעשיתי צלילה באילת: רק הכנסתי את הראש וראיתי כל כך הרבה צבעים וצורות, כל כך הרבה יחסים, בין הדגיגים הקטנים לענקיים, בין מלפפוני הים האדישים לאלמוגים המצועצעים, עולם שלם ואחר לגמרי. אני זוכר שאמרתי לעצמי, איזה מדהים שהמופע הזה קורה כל הזמן, ואנחנו למעלה רואים רק פלטה כחולה ושטוחה של ים. מתחת לאדמה יש כל הזמן את כל ההתרחשות המפותלת הזאת? כל הצריפים שראיתי בחוץ הם רק כיסוי למנהרות? אולי בעצם החיים האמיתיים הם למטה, ואנחנו החיים למעלה הם רק הצל שלהם? אולי בכל מנהרה שיוצאת מהפתחים יש אחד כמוני, ואנחנו ניפגש שם למטה ונהיה ביחד.
אנחנו ממשיכים עם תוואי המנהרה. עולים, יורדים, מטפסים. מה זה הגיהינום המשוכלל הזה? אני אספר את זה לחברים שלי בבית, והם לא יאמינו. אפילו מיה ואיתי (רגב) לא יאמינו.
המחשבה על מיה ואיתי עושה לי רגע כבד על הלב והנשימה. אמרנו שנשתחרר יחד. איפה אתם?
ביקור ראשון באתר הנובה עם החברים הטובים, האחים מיה ואיתי רגב שנחטפו יחד איתו
(צילום: זיו קורן )
× × ×
אנחנו מגיעים למחילה. המחבל שלפניי זוחל ראשון, מגיע לסוף, מסתובב אליי עם פנס הראש ואומר לי "יאללה, זחל". על העיניים שלי מופיעים כתמים שחורים מהסינווּר של הפנס. אני מסתכל אחורה, מטושטש מרעב ומעייפות החומר, אולי להם שמאחוריי יהיה רעיון טוב יותר מאשר להיכנס פה לנקניקייה השחורה הזאת. אבל המחבל שאחריי רק מדרבן אותי.
אני והמעיל שעליי מתכופפים לתוך המְחִלָּה, ואני זוחל אחרי המחבל בהתקדמות איטית ומגושמת. זוחל לתוך הקבר של עצמי.
המנהרה נפתחת שוב לגובה, אני כמעט יכול לעמוד זקוף. החלל גדול ויש בו כל מיני תאים, כוכים כאלה עם סורגים. אולי זו נקודת המפגש של כל המנהרות. פתאום עולה בי תקווה, אולי אני אפגוש פה מישהו אחר? אולי אני לא היחיד שנחטף מהמסיבה? אני משווע לראות פנים, מישהו שאוכל לשבת איתו, לדבר איתו. אולי אפילו חבר שלי. נגיד יובל, איפה הוא? אני מדמיין איך פתאום אני רואה אותו באחת ההסתעפויות ואני שואל אותו בטון הכי צ'יל, כאילו נפגשנו עכשיו במסיבה, "יובל, מה אתה עושה פה?".
אנחנו עוצרים ליד תא קטן. קצת רחב יותר ממני, קצת גבוה פחות ממני. קירות מחופים באריחים, סורגים ודלת.
"אני נרדם לזמן קצר, וכשאני מתעורר אני מחפש באופן אוטומטי את איתי. מתחיל לגשש אחריו, ואז נזכר: איתי לא פה, הוא באור. איפה אני?"
“שאטר איילנד”. אלוהים, אני ב”שאטר איילנד”. תמיד חלמתי להיות שחקן, ועכשיו אני לאונרדו דיקפריו, החוקר הפדרלי שהגיע לכלא המסוכן והמבודד כדי לחקור את היעלמותה של רוצחת משוגעת, רק כדי לגלות שהוא עצמו האסיר. אני לאונרדו דיקפריו עכשיו. אסיר שהשתגע ומשכנע את עצמו שהוא השפוי היחיד. זה לא מנחם אותי.
הם פותחים את הסורגים של התא. האוויר מתקצר לי באחת. לא לפחד. הנשימה שלי מתחילה לצפצף. האוויר לח וכבד כל כך, אני לא יכול לנשום. אני נחנק ואין לי מה לעשות עם זה. לא לפחד. סוסי הפחד דוהרים, משתוללים, מציפים לי את הדם. את הלב. את הראש. את הגוף. את הנשימה. אני מאבד עשתונות. הפחד משגע אותי מבפנים. כמו שיגעון שאוכל את עצמו. שמאכיל את עצמו בעוד ועוד חלקים ממני. תילחם.
× × ×
מכניסים אותי לתא. התקרה שלו מעוגלת כמו במנהרה, בשיא הגובה מטר שישים וחמש בערך. אני מטר שמונים, לא יכול לעמוד בו זקוף. רוחב מטר, אני לא יכול לפרוס ידיים. אורך שלושה מטר. לשכב אני יכול.
אני נשכב מיד בכניסה על מזרן דק שמונח על רצפת הבטון. מתחיל לנשום כבד. הגוף שלי כבד, מזיע. עוד התקף. אני נושם עמוק ככל יכולתי. אבל אני לא יכול. הם פותחים לרגע את הדלת, רואים שאני לא מצליח לנשום. אני מנסה, חסַר אוויר, להסביר להם שאני חייב משאף. אני מסמן להם שפריצים לתוך הפה. ההוא שיודע עברית לא פה, ואין שום סיכוי שהם מבינים למה אני מתכוון. בטח הם חושבים שאני רוצה בקבוק. או לינוק מעז.
המחבל שמעליי נראה כאילו הוא מבין בערך למה אני מתכוון, אבל הוא לא צריך להבין בערך. אני צריך שהוא יבין בדיוק. הוא מדבר עם השני, רץ לאנשהו. בטח יחזור עוד יומיים.
אני שם אצבע בגרון, הקיבה מתכווצת אבל שום דבר לא יוצא. ביזבזתי את זה קודם.
שמעתי פעם על מישהו שמת מהתקף אסתמה, ומעולם לא הבנתי איך. עכשיו אני מבין.
הדלת נפתחת. משהו מתכתי קל מוטח בראש שלי. משאף.
הם סוגרים את הסורגים, ואחרי הסורגים את דלת ההדף. טריקת הדלת יוצרת צליל של אטימות, של ואקום. נשמע כאילו פקקו אותי בבקבוק. ברגע אחד הקולות שלהם משתתקים.
בזכות המשאף הנשימה מסתדרת. אני מצליח לחשוב לאט יותר. איזו הקלה. מה הסיכוי למצוא משאף דווקא פה, בבור הכי עמוק בעזה. מה זה המקום הזה? איפה אני?
הנשימה נרגעת, ואני מנסה להבין מה איתי. בלי הפנסים שלהם נהיה חושך. חושך, חשוך מאוד. החושך הכי מוחלט שיש. חושך שקשה להסביר אותו. אני מנופף ביד שלי מול הפנים, מנסה לראות אם אני רואה משהו, אם לא צורה אז תנועה, אבל אין כלום. אני לא רואה כלום.
אני יושב בחושך. אין לי שום דרך להבין כמה זמן עובר. מעולם לא ידעתי שתחושת הזמן קשורה למרחב. כמו שחוש הטעם קשור לריח.
אחרי לא מעט זמן, מישהו פותח את הדלת. הם באים לצפות בי. יכול להיות שנהיה בוקר, אין לי שום דרך לדעת אם עברה שעה או לילה שלם. אם הם קמו משועממים או שהם בקטע של צ'יזבט לילי. אם זה בוקר, אני חושב שלא ישנתי בלילה. או אולי בעצם כן ישנתי, כי אני לא זוכר משהו אחר שעשיתי. אולי החושך מוחק את הזיכרון.
הם עומדים מחוץ לסורגים, משועשעים. היהוד בתוך הכלוב, ויש על מה להסתכל. הם שואלים אותי שאלות, מסתכלים עליי, דנים בינם ובין עצמם. אני לא מבין מה הם אומרים. אחד פותח את התא, נכנס לתוכו, דוחק אותי להיצמד לקיר וממשיך כפוף, לקצה הכלוב. קולות צחוק עולים כשמחבל נוסף נכנס. הוא השומר של התא, הוא נמוך ורזה, ולא צריך להתכופף כשהוא מגיע לקצה. נראה שהם צוחקים עליו. מישהו יורד על הברכיים ומחקה אותו הולך, וכולם נתקפים פרצי צחוק מתגלגלים. איזה רעים. אחר כך נכנס עוד אחד. הוא כבר דוחק אותי על השניים הראשונים. הם מחייכים. נראה שניסוי הדחיסה מעניין אותם. הם סקרנים לדעת מה תוצאות המחקר. ממש מכון ויצמן פה. עוד אחד נכנס, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. הם מדברים ביניהם, שולחים הערות בערבית, כמו מסירות כדור מעל הראש שלי. אולי תוצאות המחקר. אולי יורדים עליי. הם צוחקים ביניהם, נדחסים. זה מגיע לשנים-עשר איש.
כולם מסתכלים עליי לראות איך אני מגיב. נהיה חם, ושוב אני מתחיל להתנשף בכבדות, לא מצליח לנשום. כשאני חי אני שווה בשבילם יותר מאשר אם אני מת, ואם הם רוצים אותי חי אני לא יכול להישאר כאן עוד דקה. הנמוך, זה ששאל אותי אתמול מה קורה, זה שמדבר עברית, דוחס שלושה אנשים ממני לכיוון היציאה. "אני לא יכול", אני אומר לו ומסמן עם היד על קנה הנשימה, "אני לא מצליח לנשום". הוא לא זז, רק אומר להם משהו, והם צוחקים. הגבוה שלידו אומר משהו בקול תקיף, והם עונים לו. הוא דוחף אותם ושולף אותי בכוח. מרים אותי מעל שניים שהצטופפו בינינו. מוציא אותי החוצה כשאני על הידיים של כולם, כמו חתן שמרימים אותו בסוף החתונה כשכולם שיכורים.
מחוץ לתא יש משב אוויר, יחסית לעובדה שאנחנו במעמקי האדמה. סחרחורת תוקפת אותי. אני מקיא, מעט מאוד קיא נוזלי. דובר העברית פונה לחבר'ה הצפופים בפנים בקול נוזף. הם יוצאים בזה אחר זה. כשהתא מתרוקן, זורקים אותי שוב פנימה. הנמוך סוגר אחריי ופוקק את הדלת. בתוך כמה שניות אני שוב לא רואה את היד שלי.
כשהייתי רוכב על סקייטבורד בילדות, הגוף שלי היה נלחץ כשהייתי מגיע לירידות. כשלקחו אותי לפה בטויוטה, נלחצתי. בהפצצות נלחצתי. אתמול בערב נלחצתי. אבל הלחץ פה הוא לחץ שאני לא מכיר, לחץ מסוג אחר, שמגיע מבפנים.
"מדי פעם מגיע המחבל הנמוך, תמיד עצבני, שם לי פיתה והולך. הקמח עושה לי כאב בטן תמידי. לפעמים, בחיים האמיתיים שלי, כשהצליאק מגיח, אני יכול להגיד לעצמי: לא נורא עומר. עד הערב זה יעבור. פה אין לי ערב"
אני מנסה לדבר עם עצמי כמו במראה בדירה. יושב על המזרן, שם את היד שלי מול הפנים כאילו היא מראה ואומר לעצמי: "עומר, תתאפס. אתה חייב להאמין שתצא מפה". בתוך החושך המילים האלה עומדות מגוחכות. אני אפילו לא יכול לראות את היד דמוית המראה שלי. השיטות שפיתחתי להתאפס, לחזור לעצמי, לא רלוונטיות עכשיו.
אני נרדם לזמן קצר, וכשאני מתעורר אני מחפש באופן אוטומטי את איתי. מתחיל לגשש אחריו, ואז נזכר: איתי לא פה, הוא באור. איפה אני? העיניים שלי לא עובדות, אני אפילו לא רואה את עצמי ממצמץ. אין משמעות לאיזה כיוון אני מסתכל. אין שום הבדל בין לפקוח את העיניים לבין לעצום אותן. החלל קטן, ואני ממשש בפאניקה את האריחים על הקירות, את המזרן, את רצפת הבטון שמתחתיו. אני נוגע בלחץ בקירות. המגע שלהם מוחשי מאוד, חלק וקריר.
ככל שהזמן עובר אני מאבד ביטחון בעצמי ובגוף שלי בתוך המרחב הזה. אני אומר לעצמי, אולי אני מת. מעולם לא הייתי מת. אולי ככה זה מרגיש, אין-סוף שבו החושך נועץ בי מבט חודר.
× × ×
"עד שבת אני חוזר הביתה". זה היה המשפט שאמרתי לעצמי מהיום שנכנסתי לעזה, וביום שאחריו, וביום שאחריו, במשך שבוע. ואז הגיעה שבת, ולא חזרתי הביתה. לא נורא. "עוד שבוע אני חוזר הביתה". עבר שבוע ולא חזרתי. "עד יום ההולדת שלי אני בבית". מגיע יום ההולדת, ואני עוד שם. תלמיד בבית הספר שמחכה שהחופש הגדול יגיע, יכול לעשות טבלה עם איקסים, לספור את הימים עד לים ולגלשנים. אך כששוב ושוב מגיע תאריך היעד והמטרה לא הושגה, זה מייאש.
שיניתי טקטיקה. אמרתי לעצמי, אוקיי, אני גלעד שליט עכשיו. יש לי חמש, שש, שבע שנים כאן. זה הרי כבר קרה. אני לא יודע מתי אני אחזור, ואין לי שליטה על זה, אבל אני מאמין שאני אחזור. אמרתי לעצמי, פשוט תהיה פה. מה שיש פה זה הרגע. זה רק הרגע. פשוט תהיה בתוכו.
“אמרתי לעצמי ‘אוקיי, אני גלעד שליט עכשיו'". בעצרת למען שחרור יתר החטופים
(ziv koren, Ziv Koren)
חצי השעה הראשונה שנשארתי בלי איתי הייתה ארוכה להפליא. פחדתי. אחר כך הייתי לפחות פי מאה לבד. בדירות היו ימים שהזמן לא זז, שכל הזמן ניסיתי להעביר את הזמן בכוח, שבעטתי בקיר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל היו גם רגעים שעברו מהר, והיו ימים שבהם אפילו הופתעתי שהשמש כבר שוקעת.
בחושך הזמן מתבטל לגמרי. אין איך להרגיש אותו, אין איך למדוד אותו. אני יושב עם עצמי וחושב כמה מחשבות ארוכות ושואל את עצמי כמה זמן עבר, ואין לי מושג. חמש דקות? עשר? שעה? עשר?
זמן הוא אשליה. יום ולילה הם דבר אמיתי, אבל דקות, שניות ושעות הן מושגים שהאנושות המציאה כדי להצליח לתאם בין בני האדם, להצליח לתכנן את הפעילות האנושית, לבצע, למדוד. בשבי אין לי עם מי לתאם. אין ביצועים, אין הספקים. אני לא רואה אור יום, לא יכול לדעת מתי לילה. כשנכנס השומר להביא לי אוכל, אני מנסה לגשש איתו אם יום או לילה וכמה זמן עבר מפעם שעברה כדי לדעת מתי שבת. השבת היא ארמון בזמן, הקבוע היחיד שלא מתמוסס בתוך החושך. את מיץ הענבים שלי הצלחתי להגניב לפה. כשאני מבין שיום שישי, אני מוזג מהבקבוק למכסה, מוסיף עוד קצת בשביל השפע ועושה קידוש. הגיוני מאוד שעשיתי קידוש ערב קודם או ערב אחרי. אני מקווה ששבת תסלח לי.
בהתחלה, בדירות, היה לי חשוב לדעת כל הזמן מה השעה. הרגשתי שהזמן הוא הקשר שלי עם העולם שבחוץ. אני אמנם תקוע בדירה בעזה ומחבל עם קלצ'ניקוב שומר עליי, אבל אם אני יודע שהשעה שתיים או שלוש, אני יודע שהשעה שתיים או שלוש גם בבית, וגם אצל החברים, וגם אצל מיה בבית החולים, וגם אצל החיילים שנלחמים כדי להוציא אותי מכאן. הקשר לזמן היה הדרך שלי לתלוש את עצמי מהמקום הנורא שאני נמצא בו ולהרגיש שאני מקושר לאנשים שאני אוהב, לאנשים שאוהבים אותי. עכשיו, פה, אין לי חיכוך עם היום והלילה, וכמעט אין חיכוך עם המחבלים. אין תוקף חיצוני לקיום שלי. מדי פעם מגיע המחבל הנמוך, תמיד עצבני, שם לי פיתה והולך. הקמח עושה לי כאב בטן תמידי. לפעמים, בחיים האמיתיים שלי, כשהצליאק מגיח, אני יכול להגיד לעצמי: לא נורא עומר. עד הערב זה יעבור. פה אין לי ערב.
אני שוב מנופף בידי מול עיניי, מנסה לשבור את החושך. תראה, עומר, אתה קיים. יש אותך. גם בלי השניות, הדקות, השעות. הזמן לא מגדיר אותך, לא משעבד אותך. אתה נמצא כאן.
× × ×
יש כאן עכבר. אני שומע אותו הולך בחושך. אני שם לב שהוא מתקרב ומתרחק, הוא יכול לנשוך אותי. אני מדמיין אותו נאבק איתי על הסיבחה. הצעדים שלו נעלמים עכשיו בתוך הקיר. הוא חי במנהרה שבתוך המנהרה.
השמיעה שלי התחדדה בטירוף. אני שומע דרך דלת ההדף אנשים עוברים ליד התא. אני יודע לזהות לפי הצעדים אם זה הנמוך או המפקד. אני יודע לזהות אם הם מחזיקים מגש אוכל או לא. כשהמפקד מגיע, לפעמים הוא יושב לדבר איתי. אני שומע צעדים מעבר לדלת ההדף. זה הנמוך. לרוב זה הנמוך. משה. מעצבן אותו שהמפקד אוהב אותי, וכשהוא מגיע הוא בקושי מביא לי אוכל. הוא פותח את הדלת, זורק לי כמה תמרים מתוך שק חום וסוגר. מכת האור המהירה משאירה בעיניים שלי פסים. קווי הרובה שבין האריחים מרצדים לי.
הדמיון שלי עכשיו הוא כמו פלסטלינה, כמו “מיינקראפט”. אני שוכב בחושך ופתאום צצה מולי האמבטיה בחדר של ההורים שלי, שם הם היו מקלחים אותי כשהייתי חולה. אני מסתער על ההזדמנות לברוח מהאפלה ובונה סביב האמבטיה את החדר כולו, ואחריו את שאר הבית. הבית שנמצא כל כך קרוב לפה וכל כך רחוק מפה.
הפנים של המשפחה שלי לא נמחקות. להפך, הן מתחדדות. הבית בנוי מסביבי ואני בתוכו והם בתוכו ואני יוצר רגעים פשוטים, רגעים שאני מכיר.
אני בחוץ עם אבא, מסדר את הגדר.
דנה מביאה לי בגד חדש שקנתה לי.
אמא ועמית צוחקים ליד הבריכה.
הדמיון שלי לוקח את כל הרגעים הקטנים האלה, שאני מכיר טוב כל כך אבל מעולם לא הוקרתי כמו עכשיו, ושותל אותם בעתיד. מושך אותם קדימה. אני רואה בבהירות איך אני הולך להיות בתוך זה אחרי שאני אצא מפה, כשאהיה בבית.
הרגע אותו דמיין בחושך. עם ההורים, במסוק, ביום השחרור מהשבי
(דובר צהל)
בעולמות שאני יוצר אני רואה את הרשימה שלי מתגשמת. אני לא צריך לשנן אותה בחושך, אני רואה אותה בבהירות כמעט מבהילה. הנה אני שם את הראש על אמא. אני מחבק את אמא שלי. מרגיש את זה. מרגיש את החיבוק כאילו הוא קורה.
התמרים טעימים. מאז שהגעתי לפה אכלתי תמרים הרבה יותר מכל החיים שלי יחד. זה לא קשה, כי לא אכלתי הרבה תמרים בחיים שלי, אבל כאן זה מאכל בסיס. מאכל שלמדתי לאהוב. גן עדן נרכש. אני זולל עכשיו את כל התמרים בבת אחת. לא שמרתי להמשך היום. כמה דקות אחרי שהתמרים נגמרו, מגיע הסיוט שלי. הבטן מקרקרת, דורשת עוד.
אני משלים עוד תמרים בדמיון שלי. שק מלא בתמרים, כמו שראיתי ביד של המחבל. אני מכניס אותם לפה שלי, לועס, שולף החוצה את הגלעין. הדמיון מוחשי כל כך שאני אומר לעצמי, תמרים זה נחמד, אבל בכל זאת יש דברים טעימים יותר. אני עורך לעצמי שולחן ושם את הדג של יום שישי, מתענג עליו. מוסיף בשר כמנה שנייה. אין לי צורך לעצום עיניים. החושך עושה את זה בשבילי.
בכל פעם שאני מתעורר בחרדה אני מרים ראש, לוקח נשימה ובורא את המרחב שלי ואת עצמי בתוכו. רגע לפני שאני טובע בשום מקום, אני מדמיין את החדר שלי בבית. פה המזרן, לידו מיטה גדולה, מעליה פוסטר של ברזיל. רוב החושים שלי לא פעילים בכלל, אבל אחרי שהמציאות סגרה בפניי את עולם החושים, המוח שלי מתחיל ליצור לו עולמות משלו.
אני ממשש את הפסים של האריחים שמולי, ורואה את השביל שדרכו אצא מכאן. בונה בראש את המנהרה כמו שאני זוכר אותה, מפתיע את עצמי שאני זוכר מצוין. אני יוצא החוצה דרך מבוך המנהרות, לא מתבלבל בפניות, מכיר את הדרך. הנה הפנייה שמאלה והנה עוד פנייה שמאלה והנה הפיצול והנה המסדרון שממשיך למעלה אבל אני ממשיך ישר. אני מכיר את הדרך הזו, אני בניתי אותה. מחליק ידיים על הפסים של האריחים, מתמחה בהסתעפויות שלהם. יוצא דרכם אל האור.
לראות את האור. עומר שם טוב, השבוע
(ziv koren, Ziv Koren)
× × ×
כמו עם האקסטה במסיבה, הכל חד, מאוד חד. אני והמחשבה אחד. הגבול בין האני החושב למחשבות שמופיעות אצלי התמוסס. אני רואה איך אני חוזר הביתה ברכב של צה"ל, ואיך אני פוגש את ההורים שלי ואיך המשפחה מקבלת אותי, אני רואה את הדרך הביתה. תסריט שלם מתנגן לי בראש. אני רואה את עצמי כמו שאני במציאות הנוכחית, מסמורטט, עם זקן ושיער ארוך, הגוף הזה, שכבר איבד כמעט את כל השומן שלו, יוצא מהמנהרה, כשמשה והמפקד מלווים אותי החוצה. ביציאה יש ואן שמחכה. הוואן לבן, אני נכנס לתוכו ויש בו עוד כמה חטופים. אני מסתכל עליהם בהלם, כולי בשוק עדיין מלראות עוד בני אדם. אנחנו מתחילים להכיר. לוקחים אותנו לאיזו נקודה, אלה עדיין המחבלים שלוקחים אותנו ואני עוד מפחד. אני יודע שזה הסוף, אבל עדיין חייב להישאר ערני. עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.
אני צופה בסצנה. אני יודע שהשחקן הראשי לא ימות, אבל מפחד איתו.
אנחנו מגיעים למקום שאליו הביאו את כל החטופים. יש שם עשרות, מיקס של כל עם ישראל. כולם נכנסים לאוטובוס ומחכים. יש כמה אוטובוסים, שיהיה מקום לכולם. בתוך האוטובוס יש בלגן, בלגן בקטע טוב, של חיים. כולם שרים יחד.
העם שלי. עם ישראל. המשפחה. כולם עומדים יחד. היחד מוחשי כל כך. ממלא אותי אושר. אנחנו באמת משפחה אחת. זה אמיתי הדבר הזה.
