אחד מכל עשרה מורים חדשים עוזב כבר בשנה הראשונה. הם מגיעים ללימודי ההוראה מתוך תחושת שליחות ורצון אמיתי להשפיע על דור העתיד - אבל כ-3,000 בוגרים של לימודי הוראה, בוחרים בתום לימודיהם שלא לעבוד בתחום. בנוסף, יש רבים שפשוט נשברים ועוזבים את המערכת, זמן קצר יחסית לאחר תחילת העבודה.
מתברר כי ב-2025 סיימו את מסלול הכשרת המורים 8,461 סטודנטים - המספר הנמוך ביותר בעשור האחרון. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וחומרים שנאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת חושפים תמונה מדאיגה - אחד מכל חמישה מורים חדשים עוזב את מערכת החינוך תוך חמש שנים מתחילת העבודה. אחד מכל עשרה מורים חדשים עוזב כבר בשנה הראשונה. מסקר התאחדות הסטודנטים עולה כי 31% מאלו שלמדו הוראה אינם מתכוונים להמשיך לעבוד במערכת החינוך, ו-36% לא החליטו. רק 43% מעוניינים להמשיך לעבוד בהוראה בסיום לימודיהם ו-32% חשבו לעבור תחום לימודים.
"הכאוס במערכת מורגש היטב"
עדי גרמה שרעבי, בעלת תואר שני ותעודת הוראה, נטשה אחרי שלושה חודשים בלבד את עבודתה כמורה ומחנכת בכיתה א', וכיום היא בעלת חנות חיות וספרית כלבים. "ההוראה הייתה החלום הכי גדול שלי", היא סיפרה ל-ynet ו"ידיעות אחרונות".
"אני זוכרת את השמות של כל המורים שלי מכיתה א' ועד התיכון משום שהמורים היו מאוד משמעותיים בחיים שלי ורציתי להיות משמעותית לילדים. לכן בחרתי להיות מורה. כשהגשמתי את החלום להיות מורה, גיליתי פער ענק בין מה שלמדו אותנו בלימודי הוראה למציאות. אמרו לנו תיזמו, תהיו יצירתיים, תפתחו את הראש ובפועל הכול מקובע. הגעתי לבית הספר לפרוח ולפרוץ גבולות ולא מאפשרים. המערכת מקובעת, הצוות הוותיק לא אוהב חדשים שחושבים אחרת מהם ומתייחסים אלינו כאל נטע זר. אומרים זה מה שהמערכת החליטה. ההתמודדות עם הורים חסרי גבולות, ותחושת קיבעון מצד בית הספר, שלא העניק תמיכה לסטאז'רים וחסם רעיונות ויוזמות. המערכת לא רוצה לקבל חדשים".
"התלמידים נותרים ללא מענה ראוי". לירן בסון
(צילום: אלעד גרשגורן)
לדבריה, לא היה גיבוי מהמנהלת מול הורים מתערבים, והיא אף ביטלה עונש לתלמיד שאיים על תלמיד אחר שאם לא יביא לו חמישה שקלים מדי יום, לא ייתן לו לעלות לקומה השנייה.
היא מוסיפה כי גם השכר בסך 4,200 שקל עבור 78% משרה, לא תרם לשיפור ההרגשה. "כשפרשתי, התאכזבתי מאוד ואמרתי לבן הזוג שלי: נכשלתי והוא אמר לי, לא נכשלת. עשית הכי טוב ולא נתנו לך לעשות".לדבריה, בכיתה שלה, שבה היו תשע סטודנטיות להוראה, רק אחת עדיין עוסקת בתחום. נזכיר כי מי שלמדו הוראה ואינם עובדים בתחום זה, גורמים למדינה הפסד כספי ניכר מאחר שבמימון ההכשרה שלהם הושקעו מאות מיליוני שקלים.
עד לפני שנים ספורות התכחשו במשרד החינוך לתופעת המחסור במורים ולתופעת הנטישה וטענו כי מדובר בבעיות נקודתיות. אבל כיום ברור שמדובר בבעיה רחבה ויש ניסיונות לעודד צעירים ללמוד הוראה.
אבל מי שהחלו את הלימודים חדורי מוטיבציה, מגלים כבר בתקופת ההתמחות שמדובר במערכת עמוסה ובירוקרטית, עם כיתות גדולות, בעיות משמעת, קשר מורכב עם הורים ופער בין הלימודים התיאורטיים במכללות לבין ההתמודדות בפועל בכיתות. לירן בסון, סגן יו"ר התאחדות הסטודנטים, מסיים השנה את לימודי ההוראה. במסגרת ההתנסות המעשית עבד כמחנך עמית וכמורה מקצועי, אך עם סיום לימודיו החליט, בלב כבד, שלא להמשיך בתחום. "הכאוס במערכת מורגש היטב בשטח, המורים אינם זוכים ליחס ראוי ונתפסים כ'סתימת חור'", משתף בסון, "לכן אני מרגיש שהתלמידים נותרים ללא מענה ראוי לא לימודי, לא חברתי ולא רגשי".
"תחושת השליחות התחלפה בתסכול"
(צילום: Roman Yanushevsky / Shutterstock)
מתברר שכבר בכיתה ג' הוא חלם לעסוק בחינוך: "רציתי להיות המורה הזה שיביא שינוי לתלמידים שלו, המורה שתלמידים ייזכרו כל החיים. להיות מורה משמעותי ומשפיע". שבועיים בלבד בתוך ההתנסות המעשית בבית הספר הספיקו לבסון כדי להבין שהחלום מתנגש במציאות קשה.
תחושת השליחות התחלפה בתסכול, כשהבין שמורים חדשים נדרשים להתמודד כמעט לבדם עם מערכת שחוקה, מחסור בכוח אדם, בעיות משמעת והיעדר ליווי מקצועי. "לא מנגישים לנו איך להתמודד עם כיתה של 35 תלמידים", הוא מוסיף, “ילדים עם טלפון בשיעור שמים פס על המורה, בנות מקללות זו את זו, בהפסקה יש ילדים שמתאכזרים לחלשים מהם. מלמדים אותנו תבניתיות של העברת שיעור, מה מניע את הילד ודברים חשובים נוספים, אבל המציאות אחרת.
"הייתי קם בבוקר עם גרון חנוק וקושי, דבר שהפתיע אותי משום שעבדתי עם תלמידים בתנועת הנוער ובשנת שירות עם נוער קצה. וכאן זה נוער סטנדרטי - הלכתי להוראה עם מוטיבציה כי החינוך בער בי ואפילו לא חשבתי על כמה ארוויח. הגעתי בתחושת שליחות, הורים מתקשרים לצעוק עלינו ואני פוגש בחדר המורים מישהי שלמדה אתי בתיכון ואין לה שום הכשרה ובחדר המורים שומע מורים מתוסכלים. עכשיו אני חושב גם על השכר ומתכוון ללמוד משפטים".
"המערכת רוצה שקט תעשייתי"
גיל פדלון, יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת בית ברל, מסיים השנה את לימודי ההוראה. בשנתיים האחרונות עבד כמחנך כיתה וכמורה מקצועי במסגרת שנות ההתמחות. לדבריו, הוא בחר בהוראה בהשראת מורה שהאמינה בו כתלמיד. "כמו באגדות הגעתי עם מוטיבציה להשפיע ותחושה עמוקה של שליחות ואז החלום התנפץ - מצאתי שהמערכת לא באמת מאפשרת לחנך, המערכת מאוד קשה סגורה ובירוקרטית. בשנים הראשונות בהוראה העניין הוא לשרוד. לא מקבלים כלים והכשרות מדויקות להתמודדות עם הבעיות בבית הספר, לאלימות, חרם ופרקטיקה בכלל. צריך להתמודד עם 30 תלמידים כשהמערכת עצמה מערימה קשיים ובירוקרטיה מיותרת.
"הבנתי שזה לא בשבילי". גיל פדלון
(צילום: אלעד גרשגורן)
"הרגשתי אבוד, המערכת לא רואה אותך ורצה שקט תעשייתי. אין גיבוי למורה ורוצים רק להשתיק. אני מגיע הביתה וצריך שלוש שעות להתנתק, לעשות ריסטארט כדי לחזור לחיים. חוזרים הביתה עם הלשון בחוץ וממשיכים בבדיקת עבודות, מבחנים, הורים מתקשרים ואין זמן לחיים אישיים. מורה חדש אינו מקבל מעטפת ומגלה בכיתה מציאות מורכבת שלא מלמדים עליה במכללה. מורה חדש נכנס לסחרור של לרצות את המנהלת, את ההורים, ואת התלמידים כדי לשמור על המקום שלו. הבנתי לצערי שזה לא בשבילי. יש ארבעה מורים ומחנכים בסביבה הקרובה שלי שהחליטו לפרוש".
סיון קורן, יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, אמרה כי "כשמחצית מהסטודנטים והסטודנטיות שבוחרים ללמוד הוראה מחליטים בסופו של דבר שלא להיכנס למערכת החינוך, מדובר במשבר לאומי. אי אפשר לדבר על חיזוק החינוך בלי לדאוג קודם למי שאמורים לעמוד בחזיתו. כבר במהלך התואר רבים נתקלים בפער בין ההכשרה למציאות, בתחושת חוסר מוכנות להתמודדות עם אתגרי הכיתה ובחשש מהתנאים שמחכים להם במערכת. אם מדינת ישראל רוצה להשאיר את דור המורים הבא במקצוע, היא חייבת להשקיע בהכשרה איכותית, בליווי מקצועי, בתנאי העסקה ראויים ובאופק התפתחות אמיתי. זו לא רק האחריות כלפי המורים והמורות - זו האחריות שלנו כלפי דור העתיד".
