ביום שלישי הקרוב ישיק עופר וינטר רשימה חדשה לכנסת. לפי הדיווחים, היא לא תכלול אף פוליטיקאי שכיהן בתפקידים ציבוריים בעבר. לפי התדרוכים, ראש הממשלה מוטרד מחוסר יכולתו לשלוט בווינטר, כפי שהורגל לעשות בעבר למפלגות לוויין. ולפי הפרשנויות השגורות, ה"מגלומניה" של וינטר היא זו שמסכנת את שלטון הימין ועלולה להוביל לאובדן של עד מאה אלף קולות בפח של אחוז החסימה. אלא שמי שמזהיר כעת מהפח הוא אותו ממסד בדיוק שסירב בעקביות, גם כשהדבר הונח לפתחו, להוריד את אחוז החסימה.
וינטר אינו לבד. רשימות פוליטיות במרחב הלאומי צצות כפטריות אחרי הגשם. השמות מוכרים וידועים: שרן השכל, אמיר אביבי, משה פייגלין, ואפילו שר בכיר לשעבר כגלעד ארדן – כולם מובילים תנועות והתארגנויות שמבקשות להתמודד על קולות הימין, אך מגלים כיצד מחסום אחוז החסימה נועל בפניהם את הדלת. התגובה האוטומטית של הקואליציה היא לזעוק על פילוג מסוכן.
תא"ל במיל' עופר וינטר
(צילום: יוסי גמזו לטובה)
אלא שהטלת האשמה על אותם גורמים חדשים חושפת התנערות עמוקה מאחריות. ארבע שנות "ממשלת ימין על מלא" היו אמורות להוביל לביסוס שלטוני יציב; במקום זאת, המציאות הפוליטית והסקרים מלמדים על שבר מתמשך, הרחק מההבטחה לשלטון ימין בלתי מעורער. מפלגות הקואליציה נקטו לכל אורך הדרך עמדת היבריס. 7 באוקטובר? "הצבא אשם, אנחנו רק נבחרנו". מלחמה ממושכת עם הישגים טקטיים מרהיבים אך עמדה אסטרטגית חלשה יותר? "איזנקוט יעשה את זה גרוע יותר" (כותב שורות אלו מסכים, אך אין בכך פטור לממשלה). עול מילואים שמפרק משפחות? "מי שלא לומד יתגייס מעכשיו, ויהיה רק חודש מילואים בשנה, הפעם מבטיחים באמת".
הטרגדיה הפוליטית היא ש-7 באוקטובר הניע את מרבית הציבור הישראלי ימינה – לעמדות ביטחוניות תקיפות ומפוכחות – ובכל זאת, מפלגות הקואליציה מתקשות לשמר את הרוב שלהן. במקום להביט במראה, הן מסרבות להבין מדוע הצמיחו במו ידיהן מחנה צף כה רחב.
די לבחון את שרשרת ההחלטות כדי להבין את גודל השבר: הליכוד סירב לקחת אחריות על המחדל הביטחוני והרפורמה המשפטית הפכה ממהלך לשיפור השירות לאזרח למאבק כוח פוליטי
די לבחון את שרשרת ההחלטות כדי להבין את גודל השבר: הליכוד סירב לקחת אחריות על המחדל הביטחוני והרפורמה המשפטית הפכה ממהלך לשיפור השירות לאזרח למאבק כוח פוליטי. הציונות הדתית נקרעת, פעם אחר פעם, בין בוחריה המשרתים אשר קורסים תחת הנטל, לבין הברית הפוליטית שלה עם מפלגות שאינן נושאות בו. וההנהגה כולה נמנעה מהרחבת שורות הלוחמים ומפתרון אמיתי למשבר הגיוס, דווקא כשצה"ל נדרש לפריסת כוחות חסרת תקדים בגבולות.
היו להן ארבע שנים להוכיח שהן ראויות להנהיג. אכן, הפיצול הפוליטי עלול להיות מסוכן למחנה הלאומי, ואין לבטל את האפשרות שהחלופות יובילו לאובדן קולות. אך האשמה אינה מוטלת על אלו המבקשים להציב אלטרנטיבה במקום שבו נוצר ואקום. היא מוטלת על מי שחסם את הצינור מלמעלה, נאחז בכיסא, ומאשים את כל מי שמנסה לרענן את השורות באותו חטא שבו נכשל בעצמו: מגלומניה. עופר וינטר, וכמותו שאר הרשימות החדשות, אינם הסיבה לחולשת הימין — הם התוצאה.
