בתפיסת הביטחון הלאומי, שגובשה על ידי בן-גוריון בשנות ה-50, שלושה מרכיבים: הרתעה, התרעה והכרעה. ההרתעה נועדה לשכנע את האויב שאין סיכוי לנצח את ישראל ולכן, רציונלית, עליו להימנע מתקיפה; במקרה שהאויב לא הורתע, על המודיעין לספק התרעה, שתאפשר גיוס מילואים, כך שבשגרה ניתן לשמור על צבא סדיר קטן; וההכרעה משמעה שעלינו לחתור לניצחון במהירות רבה ככל האפשר, תוך העברת הזירה אל שטח האויב. ההכרעה תחדש את ההרתעה, תדחה את המערכה הבאה, ותאפשר לישראל לצמוח ולהתחזק בתקופה שבין המלחמות.
האם תפיסה זו תקפה גם לאחר 7 באוקטובר? יש העונים בשלילה: חמאס לא הורתע, המודיעין לא התריע, וגם הכרעה מהירה לא הושגה. אין זה מקרה, כך הטענה, אלא תולדה של שינוי המציאות: האויב שונה (ארגוני טרור ולא מדינות), המוטיבציה שלו שונה (דתית, ולא בהכרח רציונלית) ועוד. לכן, צריך לחשוב מחדש. אחרים טוענים שתפיסת הביטחון הקלאסית נכונה גם כיום, אלא שישראל לא פעלה על פיה מתוך ביטחון עצמי מופרז: לא יצרנו התרעה אלא הנחנו את קיומה, ושגינו; זילזלנו בסימני ההתרעה, שהיו גם היו; ולאורך שנים ויתרנו על הכרעה לטובת "ניהול הסכסוך". לכן, צריך לחזור לעקרונות בן-גוריון ולקיימם בנחישות. עמדה שלישית מציעה לשמר את תפיסת הביטחון הקלאסית תוך עדכונה באמצעות הוספה של שני רכיבים: הגנה – מסוגלות לעמוד במתקפת פתע במקרה שההרתעה וההתרעה ייכשלו, ומניעה – ייזום פעולות לקיפוד ראשם של איומים מתהווים.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ
(צילום: AP Photo/Manuel Balce Ceneta)
אבל הוויכוח מתנהל בזירה צרה מהנדרש: על תפיסת הביטחון הלאומי לעסוק לא רק בדרך שבה ננהל את המאבק עם האויבים שאוסרים עלינו מלחמה פיזית, אלא גם במאבק עם אויבים שאוסרים עלינו מלחמה תודעתית. הביטחון הלאומי נמדד לא רק בהגנה על הגבולות, אלא גם במיצוב המדינה במגרש הבינלאומי.
עד לאחרונה, היחסים עם ארה"ב וחלק מהמדינות המובילות באירופה היוו כיפת ברזל איתנה שהגנה עלינו בזירות קריטיות: ביטחון, כלכלה, דיפלומטיה, משפט ותרבות. בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר 7 באוקטובר, אנחנו מובסים במאבק על התודעה. הולכת ומשתרשת בדעת הקהל בעולם עמדה לפיה ישראל היא מדינה בלתי לגיטימית. הדמוניזציה למדינת הלאום היהודית נוכחת הן באירופה, שותפת הסחר המרכזית, והן בארה"ב, המשענת הביטחונית והמדינית המרכזית. הראיות לכך הולכות ומתרבות לא רק בסקרי דעת קהל, אלא גם במעשים של ממש. "הניצחון המוחלט" של יריבנו בזירת התודעה עלול להתממש אם בעתיד ייבחר נשיא בארה"ב שיחליט להטיל אמברגו נשק על ישראל. האם ההסתברות לכך מבוטלת? ההשלכות עלולות להיות טרגיות.
לא הכל בשליטתנו: זרמי עומק אנטישמיים, פוליטיקת זהויות הרסנית, רשתות חברתיות המשווקות שנאה, אי-שוויון חברתי ועוד מרעילים את הזירה הבינלאומית. אבל, דברים רבים תלויים בנו, הן במחדל והן במעשה. המחדל ענק: ישראל איננה "נוכחת", במובן של גיבוש ויישום אסטרטגיה, במאבק על התודעה. ההשקעה שלנו בזירה זו זניחה במונחים לאומיים - פחות מעלותה של טייסת אחת בחיל האוויר. וגם המעשים שלנו מהווים רוח גבית במפרשי אויבנו – אנחנו מניפים אצבע משולשת מול העולם, כולל ידידים, כשאנחנו מאפשרים טרור יהודי, מפעילים כוח לא מידתי, מנהלים שיח גזעני, ממוטטים את האמון במוסדות הדמוקרטיים המקומיים ועוד.
השורה התחתונה בוהקת: אם נפסיד במאבק על התודעה, הביטחון הלאומי ייסדק באופן מסוכן. ישראל לא תוכל לפרוח כבעבר אם תוכר כ"ספרטה", מדינה קשוחה שחיה על חרבה מאחורי חומות גבוהות
השורה התחתונה בוהקת: אם נפסיד במאבק על התודעה, הביטחון הלאומי ייסדק באופן מסוכן. ישראל לא תוכל לפרוח כבעבר אם תוכר כ"ספרטה", מדינה קשוחה שחיה על חרבה מאחורי חומות גבוהות. עלינו להתעשת: ראשית, להקים מסגרת ייעודית למשימה. בצד שלושת הגופים המגינים על הביטחון הפיזי – צה"ל בגבולות, שב"כ בתוך המדינה והמוסד מחוצה לה – נדרשת הקמה של גוף רביעי שיהיה אחראי על ניהול המאבק על התודעה. שנית, המדיניות הישראלית בכל הנושאים, כולל הפעלת צה"ל, חייבת להתנהל מתוך תפיסת ביטחון לאומי שרואה את המאבק על התודעה כעניין קריטי להבטחת עתידנו.
ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI - המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
אם נפסיד במאבק על התודעה, הביטחון הלאומי ייסדק באופן מסוכן. ישראל לא תוכל לפרוח כבעבר אם תוכר כ"ספרטה", מדינה קשוחה שחיה על חרבה מאחורי חומות גבוהות
