פעילות צבאית בעיצומה של מערכת בחירות היא דבר כמעט בלתי נמנע בישראל, ולכן גם החשדנות כלפיה היא לא דבר חדש: הכור הגרעיני בעיראק הופצץ כשלושה שבועות לפני פתיחת הקלפיות ב-1981, במהלך ששינה את המומנטום לטובת ממשלת בגין, ואילו מבצע עופרת יצוקה בעזה הסתיים חודש לפני בחירות 2009, מה שבטח לא פגע ביכולת של מפלגת קדימה לזכות ברוב הקולות (אך לא להקים ממשלה). גם הביקורת על התקיפה הישראלית בסוריה ב-2014, רגע אחרי פיזור הכנסת, נתקלה בחומות הפרדה עבות בין פוליטיקה לביטחון: כל טענה שמדובר ביוזמה "פוליטית" נהדפה על ידי הצבא וחייליו הנאמנים באולפנים.
גם עתה, כששיקולי ההנהגה סובלים מחוסר אמון מוחלט בקרב רבים ורבות בציבור, הצבא מנסה לשדר שהוא לא חלק מהסיפור: "ברור לנו שיהיו מי שירצו לחמם גזרות לקראת הבחירות", צוטטו גורמים ב"מערכת הביטחון" בחדשות 13, "לא ניתן יד למלחמות מיותרות". אמירה מדהימה זו, שמזכירה יותר משטרים בסגנון טורקיה מאשר דמוקרטיה נורמלית, התפרשה כהערה רב-זירתית בהקשר של ההפצצה בסוריה וחימום האווירה מול טורקיה. תדרוכים אחרים, וגם דבריו של שר הביטחון בתגובה לטענת השליח האמריקאי לסוריה בדבר הצרכים הפוליטיים שמאחורי התקיפה, ביקשו להבהיר שצה"ל הוא זה שיזם ודחף. אגב, מדובר בנס גלוי: נמצא אירוע שבו ניתן קרדיט למערכת והוא לא תוצר של "הנחיתי" ו"הוריתי".
ישראל כ"ץ
(צילום: אלעד מלכה, משרד הביטחון)
למרבה הצער, המילים "צה"ל המליץ" עדיין הופכות את האופוזיציה היהודית ומרבית התקשורת לנציבי מלח, ודאי כשמדובר בהמלצות מהסוג ההתקפי. האופן הפוסט-טראומתי המובהק שבו צה"ל פועל מאז 7 באוקטובר, גם בגלל אחריותו וגם לאחר שהבין כיצד מכונת הרעל מתעללת במי שלא מתיישר, לא נלקח בחשבון כחלק מהדיון.
למרות כל מה שנחשף והתברר, המערכת הצבאית עדיין לא נתפסת כאוסף של אנשים בשר ודם, המונעים לא רק מתחושת שליחות ורצון לשרת אלא גם מתוך צרכים, דחפים, פחדים ולעתים גם עמדות פוליטיות. לכן, למשל, קל לדקלם את שירת "המשטרה נפלה" בכל פעם שמתגלה שם רבע ביטוי לעמדות של השר בן גביר, אבל תרומתם הכבירה של צה"ל בכלל ופיקוד מרכז בפרט לביסוס האפרטהייד בגדה המערבית עולה לכותרות רק במקרים חריגים, וגם אז היא מקסימום בעיה של "שחיקה" ו"משמעת".
המחשבה שצה"ל ירצה או יוכל לבלום "מלחמות מיותרות" מייצגת שתי טרגדיות במחנה ה"ליברלי": הראשונה היא פרשנות מעוותת של הדמוקרטיה, כאילו שאפילו ממשלה מטורללת מכשירה את הדרג צבאי להחליט איזו הסלמה היא "פוליטית" ואיזה לא. השנייה היא התעלמות מהעובדה שצה"ל לא חף מהטיות ואינטרסים
למעשה, המחשבה שצה"ל ירצה או יוכל לבלום "מלחמות מיותרות" מייצגת שתי טרגדיות במחנה ה"ליברלי": הראשונה היא פרשנות מעוותת של הדמוקרטיה, כאילו שאפילו ממשלה מטורללת מכשירה את הדרג צבאי להחליט איזו הסלמה היא "פוליטית" ואיזה לא. השנייה היא התעלמות מהעובדה שצה"ל לא חף מהטיות ואינטרסים, חלקם עתיקי יומין (למשל הצורך בתקציבים) וחלקם משתנים בהתאם לתהליכי עומק חברתיים (דמוגרפיה, פוליטיקה וכו') וסיטואציות ספציפיות (מחדלים, ביקורת וכדומה).
די להביט בכאוס שמתחולל בגדה וכמה זמן לקח להחליט אילו תקריות חמורות בעזה ייחקרו ואיזה לא כדי להבין, עד כמה צה"ל של 2026 חלש ומורתע פוליטית לצד התשוקה שלו להשתקם ציבורית באמצעות חזות של "סוס דוהר". הסיכוי שהתמהיל הזה יספק הגנה מפני "מלחמות מיותרות" גבוה בערך כמו האפשרות ישראל כ"ץ יזכה בפרס נובל.
