בשנתי הראשונה כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, התקבלתי למשרת כתב אקטואליה בתחנת גלי צה"ל בירושלים. השנה 1978, שנה של דרמות מדיניות בעקבות ביקורו פורץ הדרך של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל: הפגנות המוניות, דיוני כנסת סוערים, פסגת מנהיגים היסטורית בחסות נשיא ארה"ב קרטר, חתימת הסכמי קמפ דיוויד, והענקת פרס נובל לשלום לבגין וסאדאת.
באותה עת כיהנה אימי, גאולה כהן, כחברת כנסת מטעם "תנועת החירות" שבגין היה מנהיגה, ונאבקה נגד עקירת יישובי חבל ימית שהוקמו בסיני. גם העמדות המדיניות שלי היו נטועות עמוק בימין הלאומי, אבל הרקע המשפחתי שלי או השקפתי המדינית לא הפריעו לעורכים שלי בגלי צה"ל. הם ציפו ממני, כמו מכל העיתונאים של התחנה, למלא את תפקידי באופן מקצועי ונטול פניות, וכך היה.
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אבל כעבור כשנה חלה התפתחות חדשה: במהלך לימודיי האקדמיים התחלתי להוביל מאבקים סטודנטיאליים ברוח השקפת העולם של ה"ימין". הסערות בקמפוס הירושלמי זכו לתהודה מעבר לגבולות האוניברסיטה, וכאשר שְׁמִי נזכר בכמה פרסומים תקשורתיים, הודיעו המנהלים שלי: "או שאתה מסקר חדשות, או שאתה יוצר חדשות. אי-אפשר גם וגם!". היה ברור לכולנו שעמדתם מוצדקת לחלוטין, וזה היה הרגע שבו פרשתי מעולם העיתונות, שאהבתי מאוד.
תמיד נותרה בליבי פינה חמה לתחנת הרדיו שפתחה בפניי את שעריה, ללא כל קשר לבית הגידול האידיאולוגי שלי. שבעתי נחת מהישגיה הרבים, וכאבתי את מועקתה כשנקלעה שלא בטובתה למערבולת שבמוקדה ויכוח ציבורי לגיטימי אך אמוציונלי. השאלה אם יש הצדקה לכך שבמדינת ישראל תתקיים תחנת שידור כלל-ארצית הכפופה לרמטכ"ל, כיחידה צבאית מן המניין, ראויה לליבון עקרוני ומעמיק. צבא במדינה דמוקרטית לא אמור לנהל כלי תקשורת פופולרי, קל וחומר כאשר חלק לא זניח מעשייתם של אנשי גל"צ, בין אם הם חיילים בשירות סדיר או אזרחים עובדי צה"ל, מחייב עיסוק אינטנסיבי במחלוקות הפוליטיות שזורעות בחברה שלנו פילוג וקיטוב.
פסק הדין של בית המשפט העליון, שעיקרו נכתב ע"י השופט יחיאל כשר, מנומק היטב. שלושה שופטים, נבדלים זה מזה ברקע המשפטי והאישי, הגיעו למסקנה אחידה בשתי סוגיות הליבה שנדונו בפניהם.
לדעת השופטים, לא עלה בידי המשיבים (הממשלה) להוכיח שהחלטת הסגירה התקבלה על סמך שיקולים רלוונטיים וענייניים, כמו הרצון לשמור על ממלכתיות הצבא ועל ריחוקו מן הזירה הפוליטית הרעילה
ראשית, פסק הדין קבע שלממשלה אכן סמכות להחליט על סגירת גלי צה"ל. צוין כי בניגוד לעמדת העותרים אפשר לעשות זאת אף ללא חקיקת חוק ספציפי על ידי הכנסת. המסקנה השנייה שאליה הגיעו השופטים נגעה לשיקולים שעמדו ביסוד החלטת הממשלה. לדעת השופטים, לא עלה בידי המשיבים (הממשלה) להוכיח שהחלטת הסגירה התקבלה על סמך שיקולים רלוונטיים וענייניים, כמו הרצון לשמור על ממלכתיות הצבא ועל ריחוקו מן הזירה הפוליטית הרעילה.
ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון כבר לפני עשורים הבהירה שכשרשות שלטונית מבצעת פעולה שיכולה להשפיע על חופש הביטוי, אין היא רשאית להביא בחשבון את תוכנו של הביטוי. זהו שיקול פסול. כך נימקה זאת השופטת דפנה ברק-ארז: "בסופו של דבר יש לחזור ולומר את המובן מאליו - אין תשובה משפטית נכונה לשאלה אם שידורי גל"צ צריכים להימשך אם לאו. לצד זאת, יש תשובה משפטית ברורה לשאלה אם החלטה כזו יכולה להתקבל משיקולים פוליטיים ובהליך מוטה מראש. התשובה היא לא".
השופט אלכס שטיין, שהצטרף לעמדה שתוצאתה ביטול ההחלטה לסגור את התחנה, השיא לממשלה, בעדינות הראויה, עצה טובה: "סבורני כי סגירת 'גלי צה"ל' אינה כרוכה בפרוצדורה מורכבת. מטעם זה, ומפאת היותה של התחנה גורם משמעותי בענף התקשורת המשודרת, לא יהא זה מוגזם לדרוש מהממשלה כי פרוצדורה זו תהא נקייה מפגמים ומשיקולים זרים".
השורה התחתונה של פסיקת בג"ץ בהירה ומאוזנת: גלי צה"ל תמשיך לשדר. עם זאת, נסללה הדרך בפני ממשלה שתבקש לשנות את המצב, לקדם זאת, ובלבד שתפעל באופן שאינו מעיד על רצון להשתיק ביקורת ולכפות שידור ציבורי צייתן וכנוע.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.26
