בבוקר 7 באוקטובר, רגע לפני השעה 6:29, הן עוד היו ארבע סמב"ציות צעירות, שמדברות על קצונה, חולמות על הטיול שאחרי הצבא, ומנהלות הווי בבסיס הכי בטוח בעולם מבחינתן, גם אם הוא נמצא חמישה ק"מ מהגבול עם עזה. רגע אחרי, הן מוצאות את עצמן ללא מח"ט וללא סמח"ט, מנהלות קרב, מנסות לשלוח כוחות, וגם להחזיק אחת את השנייה בתוך בועה של פחד מוות אמיתי בהחלט. שלוש שנים הן שתקו. בתחילה ניסו לקיים חיים רגילים, להמשיך את השירות כרגיל, שלוש מהן השתחררו, אבל מה שנצרב בתוכן באותה יממה לא נותן להן מנוח.
עכשיו סוף-סוף יש להן שם, ופנים, וסיפור מטלטל שעוד לא נשמע. תהל דהן, 22, מיבנה; ליאל גהרי, 23, מגדרה; ליהיא מוסקוביץ, 22, מראשון-לציון; וסגן ה', 22, מקריית-גת - הן הבנות מחמ"ל החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, בפיקודו של אל"מ אסף חממי ז"ל. הן הגיבורות בעל כורחן של המשמרת שהייתה באותה שבת שחורה, אבל בעצם מעולם לא הסתיימה עד היום.
וזהו סיפורן.
פריצת חמאס ב-7 באוקטובר לבסיס אוגדת עזה ברעים
גלריה
"ניהלנו את המלחמה של החטיבה הדרומית, ארבע ילדות חמודות". מימין לשמאל: ליאל, ה', תהל וליהיא
(צילום: יונתן בלום )
ואז החלו האזעקות
הוותיקה מכולן היא ליאל, שהתגייסה בדצמבר 21' והשתחררה בדיוק שנתיים אחרי, שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. הצעירה שבהן היא ה', שהתגייסה במרץ 23' ובחרה לצאת לקצונה. בדיוק השבוע היא מתחילה תפקיד חדש בחטיבת גבעתי, שאליה ביקשה להגיע כדי להמשיך את דרכו של חממי, מפקדה הנערץ. כולן עברו את אותו מסלול הכשרה של סמב"ציות. "טירונות וקורס בג'וליס", אומרת ליאל, "אחרי זה את מגיעה לגזרה כללית - עזה, לבנון, איו"ש, מצרים. ובתוך הגזרה, אחרי כמה ימים של מיונים, מחליטים לאיזה חמ"ל את משויכת. כולנו שויכנו, כל אחת בזמנה, לחטיבה הדרומית של אוגדת עזה, שנמצאת במחנה רעים".
בחמ"ל הן פעלו בצמדים קבועים – אחמ"שית (אחראית משמרת) וסמב"צית (סמלת מבצעים). בפועל, מדובר בתפקיד דומה, ההבדל הוא באחריות. תהל הייתה האחמ"שית של ליהיא, וליאל האחמ"שית של ה'. הן מתארות הווי צבאי מלא שמחת חיים של בנות שמשרתות שבוע-שבוע ומבלות 12 שעות מהיממה יחד באותו חמ"ל. וכמו בכל שנה, מעט לפני חגי תשרי, נתבקשו לבחור באיזה חג יישארו, ובאיזה ייצאו הביתה. ארבעתן בחרו להישאר בבסיס ביום כיפור ובשמחת תורה, אבל לא נפרדו גם בחופשה. "בסוכות ראשון", משחזרת ה', "כולן הגיעו לסוכה שלנו. אמא שלי הכינה חלות, שניצלים, ספינג'ים. כולן הן כמו הילדות שלה".
"סחבו גופות כמו שטיח, זוכרת משפחה שלמה על הברכיים. את רואה חטיפות". המחבל אחמד ביוכ, שכונה “המחבל המחייך" וחוסל
הן זוכרות שחזרו למחנה רעים ביום שני, 2 באוקטובר 23', היישר לביקורת פתע, שהסתיימה בתוצאות מאכזבות. "הכניסו לחמ"ל בן אדם לא מוכר", משחזרת ליאל, "וחממי מאוד התעצבן, כי החטיבה הייתה מועמדת לפרס המטכ"ל, וזה בעצם פסל את המועמדות. הוא לקח את זה קשה, ושינה דברים. למשל, ביטל את קוד הכניסה לחמ"ל, ובמקום זה חילק צ'יפים רק למעטים". העובדה הזו, כך יתברר, תהפוך לקריטית חמישה ימים אחרי.
בגלל הביקורת שכשלה היה מצב הרוח בבסיס מעט ירוד. "ואז הגיע שישי", אומרת ליאל, "והרגשנו שחייבים להרים אווירה. כמובן, שישי, אז שקשוקה בצהריים וקציצות שעשינו לפי מתכון של אמא של תהל, היא ממש הייתה איתנו בפייס-טיים כשטיגנו. את השקשוקה אכלנו ואת הקציצות שמנו במקרר. בהתקפה על הבסיס", הן מחייכות לרגע, "המחבלים נכנסו למטבחון, פירקו את כולו, ואכלו לנו את הקציצות".
"המשמרת שלי ושל ה'", ממשיכה ליאל, "הסתיימה ביום שישי בתשע וחצי בערב, ובמקומנו הגיעו תהל וליהיא. בגלל שאנחנו סמב"ציות ונמצאות כל היום בחמ"ל, אנחנו לא כל כך הולכות לקידוש של הבסיס. באותו שישי משהו גרם ל-ה׳ להגיד לי: 'לכי, שבי שם', ובאמת הלכתי וראיתי שם אנשים שלא ראיתי תקופה, חלקם כבר לא איתנו. אחר כך ישבנו עד שלוש בלילה במטבחון של הסמב"ציות עם תומר אחימס, שהיה החפ"ק של חממי (אחימס ז"ל נפל ב-7 באוקטובר, גופתו נחטפה, והושבה ביולי 24' – א"א), ועם אחרים".
הבסיס, הן אומרות, הרגיש בטוח ומוגן. "תחשבי שאת מגיעה למקום", אומרת ליהיא, "וכל מה שמלמדים אותך, זה שהמכשול בעזה הוא אגדי ועוצמתי ובלתי עביר, ויש כל כך הרבה גדרות, ותת"ק (הכוונה למכשול התת-קרקעי – א"א). לכן השנייה שראיתי במצלמות שעברו את המכשול, הייתה מטלטלת. הרגשתי שהכל מתנפץ לי בפרצוף, כאילו הכל היה שקר".
החטיבה הדרומית חולשת על גזרת כיסופים וכרם שלום. התצפיתניות שכפופות לדרומית, יושבות בבסיסים בכרם שלום, בבסיס מו"פ (שבין קיבוץ מגן לקיבוץ ניר יצחק) ובבסיס כיסופים. את הדיווחים הן מעבירות לחמ"ל אג"מ שנמצא ברעים, שם יושבות הסמב"ציות. "ומפה", אומרת ה', "אנחנו מעדכנות את הגורמים שלמעלה, מקצינת החמ"ל ועד המח"ט, והם אומרים לנו מה לעשות: להקפיץ סיור, או לבקש משאבים מהאוגדה, שבאירוע קיצון יהיה זיק (כטב"ם – א"א) מעל, וכו'". בחטיבה, הן אומרות, יש עשר סמב"ציות. באותו החג נשארו חמש בבסיס. ארבע הבנות, ועוד אחת שהייתה חדשה, התלמדה והייתה שייכת למשמרת הבוקר.
ליהיא עלתה למשמרת יחד עם תהל בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, וזוכרת משמרת די רגועה. "כל מיני משימות מעפנות של נקודה תקולה בגדר, שאת מתלבטת אם להעיר אנשים ולהקפיץ כוחות. אלו היו הצרות שלנו". כמה דקות לפני 6:29 ביקשה לצאת החוצה להתרעננות.
"הבן שלו בחמ"ל. החלטנו שלא מדברים על זה, מש"קיות ת"ש שיחקו איתו". אל"מ חממי עם סמ"ר תומר אחימס
(באדיבות המשפחה)
ואז החלו האזעקות. "כשאת בחמ"ל", אומרת תהל, "את לא שומעת את האזעקות. זה פשוט קופץ לך במחשב. את רואה על המסך קו אדום, נקודת יציאה ונקודת נפילה, ואז את מחכה כמה דקות, שהמערכות יבדקו אם זה אמיתי. אנחנו רגילות לקו, שני קווים, ופתאום אני קולטת מיליון קווים".
תהל הזעיקה את ליהיא שהגיעה במהירות, והשתיים עברו מיקום ופתחו חמ"ל מפקד. "אני פותחת את המערכת", היא נזכרת, "ורואה הכל קווים-קווים. התקשרתי לתִקשוּב לעדכן אותם שיש תקלה במערכת".
"מחבלים מתעללים בגופות"
אבל הקווים האדומים במסכים לא היו תקלה. "אחת הסמב"ציות מהגדוד", משחזרת תהל, "התקשרה אליי ושאלה: 'זה נראה לך אמיתי?' ואז שמענו בום מטורף, ואת אומרת: 'טוב, זה אמיתי'. כשהקצינה אישרה שזה אמיתי, את אומרת: 'אוקיי, איך ניגשים לזה?' בחיים אף אחד לא לימד אותך מה עושים פה, בסדרי גודל כאלו".
אחרי כמה דקות המפקד שלהן חממי נכנס לחמ"ל. "מהפנים שלו הבנת את כל האירוע", ממשיכה תהל. "הוא היה חיוור מאוד, ממש לבן, אמר לנו: 'אני קופץ לנירים', זרק לקצינה שלנו את המפתח, ואמר לה: 'לכי תביא את הילד מהחדר', כי הבן שלו אלון, בן שש, סגר איתנו את החג. היא הלכה, ואני וליהיא מסתכלות אחת על השנייה, בפרצוף של וואט דה פאק, ומה עושים עכשיו. הבדיחה עליי הייתה שבעוד כל האחמ"שיות מחפשות אקשן, אני היחידה שאמרה שאם יש פשיטה ואני בבית, לא לפנות אליי. והנה זה קורה אצלי".
חמ"ל המפקד יכול להכיל עד 15 בעלי תפקידים, אבל באותו הלילה, כל מי שלא לחם הגיע לשם. בשעה הראשונה ליהיא ותהל ניהלו את האירוע דרך ארבעה מסכים, שמקרינים את מה שרואות התצפיתניות בגדודים. "שופל שנכנס בגדר", נזכרת תהל, "ובו-זמנית, אופנועים חוצים. לא מה שאתם ראיתם בבית. אנחנו ראינו גרסה לא מצונזרת".
"מחבלים מתעללים בגופות", אומרת ליהיא, "סוחבים אותן כאילו הן שטיח, אני זוכרת משפחה שלמה על הברכיים, את רואה חטיפות".
"את לא באמת רואה פנים", מדייקת תהל, "אבל אני זוכרת שלקחו חייל, ואני לא יודעת אם הוא כבר היה מת או לא, סחבו אותו בסחיבת פצוע, ופשוט חצו איתו את הגדר. במהלך השירות צפינו הרבה בתחקיר חטיפת גלעד שליט, כדי ללמוד ממנו. ואני חושבת: אלוהים, אני בחמ"ל וזה קורה אצלי. יש 'גלעד שליט 2' אצלי במשמרת".
אתן מפחדות להיות הבאות בתור?
תהל: "עוד לא הבנתי את הסיטואציה. אני זוכרת שהקצינה ממש הכריחה אותנו לדבר עם ההורים, להגיד להם שהכל בסדר, ושאנחנו בחיים. התקשרתי לאמא והיא לא ענתה, ושמחתי. אבל הקצינה אמרה 'אז תתקשרי לאבא', וכשסיימתי, גששים נכנסו ואמרו: 'זהו, יש מחבלים בבסיס'. ואת אומרת: מה עושים? אין לך נשק, אין לך כלום. מאותו הרגע, כל פעם שמישהו נכנס לחמ"ל, אמרו לנו להתכופף. ובאחת הפעמים אני מסתכלת על הקצינה שלי בעיניים, והיא עליי, ויש לנו מבט שזהו. כאילו, 'יאללה, היה כיף'".
נפגשות עם המוות, שוב ושוב
באותו הזמן, בקצה אחר של הבסיס, מתעוררות ה' וליאל מרעש מסוקים. "ואני שואלת את ליאל", משחזרת ה', "מה זה המסוקים האלה עכשיו? והיא אומרת לי: 'מטומטמת, הולך להיות צבע אדום, שימי נעליים', ובשנייה שהיא מסיימת מתחיל צבע אדום, ואנחנו נכנסות למיגונית בפיג'מה". זה לקח להן עוד 45 דקות עד שהן עולות על מדים מלאים ("כולל כומתה", צוחקת ה'). בשעה 7:15 גם הן נכנסות לחמ"ל. "כשהן נכנסו", נזכרת ליהיא, "היה להן מבט אחר בעיניים. ליאל הייתה במוד של 'אנחנו הולכות למות', ואני אומרת לה: 'תסתכלי עליי, אנחנו לא הולכות למות'. ובזה שאני אומרת לה, אני מרגיעה גם את עצמי". "ואני לא מפסיקה לבכות", משלימה ליאל. "שעות. אני עונה לאנשים ומדברת עם לוחמים שצריכים להגיע, וזה לא מפסיק, אני לא שולטת בזה".
ואז התעוררה בעיה נוספת. "בגלל שחממי ביטל את הקוד כמה ימים קודם לכן", אומרת תהל, "הכניסה לחמ"ל התאפשרה רק דרך צ'יפ שנמצא אצלנו. כלומר, אם ברגיל אנשים היו מקישים קוד ונכנסים, עכשיו הם עומדים בחוץ ומחכים שנכניס אותם. ובגלל שזו חטיבה ולא גדוד לוחם, יש נשק רק לקציני המטה ולגששים. אז את נמצאת בתוך החמ"ל, בלי נשק, שומעת מלא דיבורים בערבית, כי הם מדברים ביניהם, דריכות של נשק, ודפיקות בדלת, ואת לא יודעת מה לעשות. האם זה הגששים או מחבלים? לפתוח או לא?"
אז מה עשיתן?
ה': "בסוף אחד הקצינים עמד מול הדלת באקדח שלוף, וכל פעם שמישהו נכנס, הוא כיוון אליו את הנשק, כדי להקדים אותו אם יירה".
ליהיא: "ההוראה הייתה שכל פעם שמישהו נכנס, את מתכופפת למטה. ואז יש שנייה של שקט שמרגישה נצח, ואת בטוחה שאוקיי, מישהו עכשיו הולך לרסס פה את כולם. באחת הפעמים, אני רואה גשש, מרים את הנשק מול מישהו, וצורח: 'להתכופף, יש מחבל!' והתכופפנו, ושם הייתי ממש בטוחה שזהו".
תהל: "כמות הפעמים שנפגשנו עם המוות באותו היום הייתה בלתי נתפסת. וכל הזמן הזה אנחנו עונות לשיחות. היה שלב שעניתי לטלפונים, ובו-זמנית חושבת: 'טוב, מתי הם נכנסים ויורים?'"
מי התקשר לחמ"ל?
תהל: "הטלפון של החמ"ל עבר כנראה בין האנשים. אזרחים מהבית שחיפשו את הקרובים שלהם, אנשים מהנובה שאת שומעת אותם רצים, וקולות של יריות, ותוך כדי הם מתחננים לעזרה, אנשים מתוך המכולה. מהגדודים, וכאלה שאומרים: אני בדרך, בבריחה, לאן לבוא?".
בסיס רעים 7 באוקטובר. "אני עונה לאנשים ולא מפסיקה לבכות"
(יובל חן)
המסכים בחמ"ל המשיכו לפעול, ו-ה' וליאל רואות הכל, בלי פילטרים. "באחת המצלמות", משחזרת ה', "רואים בטונדה מלאה מחבלים, עם סרט ירוק ולבן, ואני מסתכלת ואומרת: 'אבל זו לא הכניסה לכיסופים? איך זה יכול לקרות?' ובמסך השני אני רואה גדר רמוסה, ואנשים שהולכים לשני הכיוונים, ואני פשוט מסתכלת ואומרת 'אין סיכוי', כי זה אומר שהם תכף בדרך לרעים. אחר כך, במשך תקופה, הפרצוף של אחד המחבלים בא לי ברמה שהייתי עוצמת עיניים במקלחת, ורואה אותו בדיוק, עם הזקן, יושב על אופנוע, ליד הבטונדה, מחבלים עוברים לידו והוא מכוון אותם.
"אני זוכרת שאחת התצפיתניות של הבלונים (הכוונה לבלוני התצפית – א"א) שיושבות איתנו, התעלפה, ואז הקצינה אמרה: 'אני צריכה עיניים', כלומר, שמישהי תבוא להחליף אותה, כי מישהו חייב להסתכל. ואז עברתי לחמ"ל שלהן, ואני רואה מולי חטיפה של חייל. הדבר הכי מזעזע שראיתי בחיים שלי. וכשחזרתי לסמב"ציות, ליאל אמרה לי: 'מה יש לך', ולא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לפתוח את הפה, כשפתחתי, פשוט התחלתי לבכות. שם אמרתי, אין מצב שאני נחטפת. אבל שנייה אחר כך, ברגע שהתיישבתי על הכיסא והתחלתי לעבוד, שכחתי מזה".
"היה שיח בחמ"ל", נזכרת ליאל, "שאנחנו לא נחטפות חיות בשום מצב, ואת גם לא רואה את חברה שלך נחטפת, ואם צריך מתים ביחד. ובגלל שאין לנו נשק, נתקע עטים בעורק הראשי, זו הייתה המחשבה. שאין מצב שאני רואה אחת מהן מתה לי מול העיניים, ואני נשארת חיה. אני לא ממשיכה לחיות ככה, לא קורה. אני יכולה להכיל עד גבול מסוים, חטיפה זה גבול שלא הצלחתי".
תהל: "זו הייתה רכבת הרים רגשית. היו רגעים שאמרתי 'כולנו יוצאות מפה שלמות ובריאות', ובאחרים השלמתי עם המוות. אבל חטופה? בכלל לא עבר לי בראש. כאילו, אם צריך, אני אירה לעצמי בראש, במקום המחבל, והוא לא לוקח אותי. באחת הפעמים, אני זוכרת שכולם התכופפו, ואני נעמדתי, כי אמרתי ‘לפחות אני אספוג את הכדור הראשון, שלא אראה אף אחד מתה’".
ובה בעת, עם פחד המוות הפרטי וההחלטה - הספק מציאותית-ספק לא - שקיבלו לא ליפול חיות בשבי, הן ממשיכות לתפקד מול העולם שבחוץ. "ראינו חטיפות", נזכרת ליאל, "אבל לא פנים של אנשים, ובכל מקרה, אין לך זמן להסתכל על זה, כי את באמצע שיחות בשמונה טלפונים בו-זמנית. את שומעת דיווחים: זה נפל, זה פצוע, מישהו מחמ"ל כרם שלום היה בטוח שהוא הולך למות וצרח 'שמע ישראל'. השיח בקשר כבר הפך להיות לא מבצעי. כולם התקשרו 'אני בשיח וחייבת חילוץ', חיילים מתחננים על החיים שלהם. היו המון שיחות שהיית צריכה להרגיע אנשים, כאילו לי אין מחבלים על הראש. הייתה אזרחית שהתקשרה, כי קרובת משפחה שלה הייתה נצורה באחד הקיבוצים ולדעתה, זה היה הזמן הנכון להגיד לי כמה שהצבא הוא ביזיון, שזה לא הגיוני שאף אחד לא הולך לחלץ את בת הדודה שלה, ו'אתם צבא בדיחה, אתם לא עושים כלום'. ואני נותנת לה לפרוק, ואז אומרת לה ‘את יודעת איפה הלוחמים שמנסים להציל את הבת דודה שלך? הם מתו. אלה שסגרו שבת מתו, ואלה שבדרך וניסו להגיע, מתו, ואלו שעדיין מנסים להגיע, נלחמים או נהרגו בדרך’. ואז היא התחילה לבכות, להגיד לי כמה שהיא מצטערת, ושזה גדול ממנה. אנשים לא הבינו כמה זה לא כזה פשוט לשלוח כוח להציל".
"אפילו בתוך הצבא", נזכרת ליהיא, "אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם סמב"צית מכיסופים, שממש התעצבנה עליי וצעקה 'אתן לא עוזרות לי', ואני זוכרת שאמרתי לה, 'אני מנסה לעזור לך, אבל גם לי יש מחבלים בבסיס', ופתאום זה נקלט לי - שגם לי יש מחבלים בבסיס. כי רוב הזמן את לא מתעסקת בעצמך, ובדיעבד, זה גם מה שהציל אותי. שלא התעסקתי בחרא של עצמי. מלא פעמים רציתי להגיד אחר כך, לכל מי ששאל איפה הצבא, או התלונן, שבסוף גם אנחנו ישבנו מתחת לשולחן וחיכינו לכוח שיבוא לעזור לנו, אפילו שאני הייתי 'הצבא'".
הילד של חממי
מפקד החטיבה הדרומית, אל"מ חממי, יחד עם שניים מלוחמי החפ"ק – סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי ז"ל, כבר נפלו בשלב הזה וגופותיהם נחטפו לעזה, אבל בחמ"ל עוד לא ידעו על כך.
תהל: "בהתחלה, במשך 20 דקות, לא הפסקנו לחייג: תומר, חממי. בקשר, בטלפון האדום, בטלפון הירוק, ואין מענה. אני זוכרת שבאיזשהו שלב הצביעו על אלון, הבן שלו, ואמרו 'תבינו את הסיטואציה', וההחלטה הייתה שלא מדברים על זה יותר. כי ברור שאם הוא לא חוזר אלינו, הוא לא בחיים".
ומה אתן עושות עם הילד באותו זמן?
ה': "הבאנו לו מנדלות שהיינו צובעות בעצמנו, ומש"קיות ת"ש ישבו איתו".
"נפלתי על הרצפה, התחלתי לצרוח מבכי". סמל אושר ברזילי ז"ל
(דובר צהל)
ליאל: "מה שעבר לי בראש, שהילד הזה הרגע איבד את אבא שלו, והוא לא יודע וצובע מנדלות. ואז הוא נהיה רעב, ואין לנו אוכל בחמ"ל, כי אסור להכניס. אני ו-ה׳ היינו מכורות למסטיקים, שזה גם אסור, אבל כל יום לפני המשמרת היינו פותחות את הכיס של המדים, ושופכות לשם חצי חבילה. אז באותו הבוקר, במקרה נשארו לי כמה מסטיקים בכיס, ובזה האכלנו אותו".
פחדתם עליו, במקרה של חדירה לחמ"ל?
ליהיא: "לא הצלחתי להגיע לזה. אין לך זמן לחשוב על הדברים האלה, יש לך שלושה טלפונים, אחד בכתף, אחד באוזן, ואת צועקת משהו, וההוא אומר 'תעבירי את זה לאוגדה', 'תעבירי את זה לגדוד', ותקיפות ובלגן".
תהל כן זוכרת שברגע מסוים נכנס לחמ"ל אל"מ טל אשור, המח"ט הקודם, ואמר להן, ‘אני טל, ואני המח"ט שלכם מעכשיו’. "ושם", היא אומרת, "הבנתי שאין חממי, כי אם חממי בחיים, אף אחד לא היה מחליף אותו. שם זה ממש נפל עליי. אשור מנחה להביא לבסיס את כל מי שבג'וליס (שם כונסו חיילי הבסיס שיצאו לחופשת החג והוקפצו – א"א). במקביל, סגרו על המחבלים באולם הספורט והורידו עליהם זיק (מתקפת כטב"ם – א"א). אותנו לא עידכנו. ופתאום הכל רועד. רק כשיצאנו מהחמ"ל, את רואה שאין אולם ספורט, ובצד ערימת גופות של מחבלים".
לפי תחקיר צה"ל, בחוץ נוהל קרב גבורה. לקצינים ולגששים שלחמו מהבוקר הצטרפו כמה לוחמי שלדג שהונחתו בסמוך, וכוחות נוספים. אחרוני המחבלים שנותרו בחיים עזבו את בסיס רעים בסביבות 12:00. בשעות הערב הגיעו הסמבצ"יות המחליפות, והארבע יצאו מהחמ"ל. הבסיס כולו הוגדר כמטוהר רק בשבע בערב. "את מסתכלת עליהן (על הסמב"ציות המחליפות – א"א)", אומרת ליאל, "ורואה בנות שהן כמובן מפחדות, בטראומה, בוכות, אבל אין להן פרצוף של מי שהחיים שלו יהיו שונים משלנו לנצח. להן כואב על מי שמת. אנחנו לא הצלחנו להגיע לכאב על מי שמת".
תהל: "אני וליאל עשינו להן רשימה, למי לא להתקשר, כי הוא מת. באותו הזמן לא ידענו שחלק מהדיווחים לא אמיתיים. אני זוכרת שהרגשנו מאוד לבד, ושהכל על הכתפיים שלנו, ואנחנו כולה בנות 18, 19 ו-20. אף אחד לא מכין אותך לסיטואציה כזאת, ואת אומרת, אוקיי, מאיפה מתחילים? ולא יודעת איך ואם תסיימי את זה".
לא רק ערימות הגופות ליד אולם הספורט עם הריח הנורא הכו בסמב"ציות בצאתן מהחמ"ל, אלא גם הדיווחים, שמהם היו מנותקות כל היום האחרון. "אני זוכרת שפתחתי טלפון", אומרת ליהיא, "ופתאום מיליון הודעות. אנשים חושבים שאת מתה. ואז קיבלתי הודעה שאושר מנותקת (סמל אושר ברזילי ז"ל, חברתה הטובה, סמב"צית בחמ"ל נחל עוז – א"א). הלכתי לקצינה, אמרתי לה, 'עכשיו תרימי טלפון לחטיבה צפונית ואת מוצאת לי אותה'. נפלתי על הרצפה, התחלתי לצרוח מבכי. פתאום את מבינה, כי את נחשפת למידע. אושר הייתה נעדרת במשך שבוע. הרבה זמן אחר כך עוד חשבתי למה לא הייתי שם במקומה. הרגשתי אשמה על זה שהיא מתה ואני חיה, כי אנחנו אותו דבר. אושר הייתה איתי במחזור, התגייסנו ביחד, ואז הגענו לאוגדה, ופשוט התפצלנו, היא לצפונית ואני לדרומית".
פוסט-טראומה
קשה להאמין, אבל הסמב"ציות שתיפקדו בגבורה באותו יום לא יצאו הביתה אפילו להפוגה קצרה, ונותרו בבסיס רעים עד סוף אוקטובר. בלילה הראשון הן ישנו במיגונית פתוחה, כששני גששים שומרים עליהן. "ב-8 באוקטובר ב-9:00 בבוקר", נזכרת תהל, "נכנסנו לעוד משמרת של 12 שעות. ואנחנו ממשיכות לשרת באותו בסיס, באותו חמ"ל, על אותו כיסא, מול אותו מחשב. כשנכנסנו בבוקר הראשון אחרי, אין אחת שלא עמדה לה גולה בגרון".
"רצינו את סגירת המעגל הזאת". סמל קיריל ברודסקי ז"ל
ליהיא: "את עולה למשמרת, וכבר יודעת שחברה שלך, ששבוע לפני יצאת איתה למסיבה בתל-אביב, ואנחנו מדברות על לצאת לקצונה, ופתאום את לא יודעת איפה היא. תומר (אחימס – א"א), שישבנו איתו שעות, אין תומר, ואין את חממי".
תהל: "ופתאום יש מלא פרצופים חדשים, שבאים כאילו לנחם אותך, לחזק. אני זוכרת שהמילואים נכנסו לחמ"ל וחיבקו אותנו, ואני אומרת: 'למה מחבקים אותי, מה עברתי?' את בעצמך עוד לא מעכלת. כשסוף-סוף יצאתי הביתה, אנשים הביאו לי מתנות. ואת אומרת לעצמך 'להיות פוקר-פייס, לעשות כאילו לא עברת כלום, הכחשה, הכחשה, הכחשה', כי את דואגת להורים, למשפחה. מפחדת לפגוע בכל מי שסביבך בזה שתהיי לרגע עצובה. כי אם אני אצא רגע מהדמות החזקה, לא ייתנו לי לחזור לבסיס. אני זוכרת שאמרתי שאוכיח לכולם שהכל בסדר כדי לא לגרום לדאגה. רק באוגוסט 24', כשהשתחררתי, זה פרץ החוצה".
הימים חלפו. ליאל השתחררה בדצמבר 23', ליהיא ירדה להקים גדוד חדש, בין כיסופים לכרם שלום. ה' הלכה להיות סמב"צית בכיסופים, חזרה לחטיבה להיות אחמ"שית, ויצאה לקצונה, ותהל נשארה בחמ"ל עד יולי 24׳ וזכתה לסגור מעגל קטן, עם השבת גופותיהם של תומר אחימס וקיריל ברודסקי בחופשת השחרור שלה. גופתו של אסף חממי הוחזרה רק בנובמבר 25׳.
אבל הפצע נותר. "רק כשהגעתי לגדוד החדש", אומרת ליהיא, "הבנתי את חומרת מצבי. כי פתאום את רואה את עצמך ביחס לאחרים. הייתי הולכת לישון עם בגדים, כי כל לילה הייתי בטוחה שהולכים לחטוף אותי, וכל בוקר הייתי בטוחה שהיום הולך לקרות לי משהו. ואז את נכנסת לחמ"ל ושקט, וכולם עובדים. והייתי מתעצבנת שהם לא תופסים את המציאות כמוני. 6:29 ביום שבת היה עבורי אירוע. אני על קוצים, רק מחכה שהדקה הזאת תעבור ושלא יקרה כלום".
ה': "באחת הפעמים ישבנו בלילה במשמרת, הרבה אחרי 7 באוקטובר, ומישהו צרח בקשר 'אירוע מורכב', והתחילו לי נשימות של חרדה, וסמב"צית מאוד צעירה שהגיעה לחמ"ל, פשוט הסתכלה עליי, הניחה את היד שלה על שלי ואמרה 'הכל בסדר, זה תרגיל'. שירתי פיזית בתוך עזה, ולא היה לילה שלא דמיינתי את עצמי נחטפת למנהרה. כשהייתי בקורס קצינים, בבסיס במרכז הארץ, בדיוק היה איראן, אז הפציצו קרוב ושמעתי בומים שהזכירו לי את הבומים של אותו היום. שם קיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי, וליאל הייתה הטלפון הראשון שלי. רק היא הבינה".
ראיתן קב"ן?
תהל: "רק פעם אחת. הרגשתי שאני חייבת להתאוורר ל-24 שעות בבית, ורק אחרי שהוא איבחן אותי, אמרו לי, 'אה, באמת את צריכה לצאת'".
ה': "לקחו את הבנות שהגיעו לחמ"ל אחרונות, באוגוסט 23', הושיבו אותן במעגל, ו'אם אתן רוצות, יש קב"ן באוגדה', וזהו, ככה נגמרה השיחה. אני זוכרת שאמרתי: איזה מזל שאני לא חלק מהמעגל הזה".
תהל מספרת שההבנה שהיא מתמודדת עם פוסט-טראומה הגיעה רק אחרי הבקו"ם. "אחרי שהשתחררתי, כל האבל נפל עליי, חודשיים לא יצאתי מהבית. ואז התחלתי טיפול. תמיד הייתי הכי קרובה לליהיא, ויום אחד אחרי השחרור היא שלחה לי הודעה, ואז גם ליאל, והתחברנו מחדש. אנחנו מדברות הרבה על מה שהיה. וליהיא ואני גם נפגשות הרבה. בסוף, זה בנות שחוו איתי את השירות האינטנסיבי הזה 24/7, הן מבינות אותי הכי טוב. במלחמה עם איראן למשל, ישבתי בממ"ד. אני זוכרת שהייתי עם המשפחה שלי, לידי בנות דודות שלי, ילדות שישבו הכי יפה בעולם, ואני לא הצלחתי לשבת. היחידים שבאמת הבינו אותי, היו ההורים, שאמרו 'צאי אם את צריכה'".
למה אתן מתראיינות רק עכשיו?
ליהיא: "כי עכשיו ארבעתנו בנקודה שאנחנו חושבות שמגיע לנו לדבר על מה שעברנו. רוב הזמן שלנו בצבא גרמו לנו להרגיש שלא עברנו כלום, ולכן אין לנו לגיטימציה להישבר, או ללכת הביתה".
ליאל: "יש את התצפיתניות והסמב"ציות שמתו או נחטפו, יש את הלוחמים עם הפוסט-טראומה שלהם, ואנחנו כאילו מרגישות שמי אנחנו, כי מה כבר קרה לנו, כביכול".
מפקדת האוגדה במחנה רעים. “זו לא בושה שאתה רוצה להמשיך את החיים שלך"
(יובל חן)
קרה לכן המון. איך היית רוצה שיתייחסו אלייך?
"שפשוט יבינו שפוסט-טראומה יכולה לעבוד בכל מיני דרכים, אתה לא חייב להילחם בעזה בשביל להיות פוסט-טראומטי. אני לא מצפה לרחמים, אבל טיפה יותר הכרה. אני זוכרת שהיינו נכנסות לחמ"ל ואמרו לנו, 'תפסיקו לבכות', 'אתן נראות ממורמרות', 'אתן נראות עצובות'. אנחנו עשינו מעל ומעבר, נשארנו עד הסוף ונתנו מעצמנו, ויש גם מי שעשו מילואים ונשארו עוד יותר".
יכולתן לבקש לעבור או לבקש כמה שבועות מנוחה. למה המשכתן?
תהל: "בגלל חממי, תומר וקיריל. אין מצב שהייתי משתחררת לפני שהם חוזרים. ובאמת, תומר וקיריל חזרו בשבוע של חופשת השחרור שלי. רצינו את סגירת המעגל הזאת. לי היו המון רגשות אשמה על זה שהייתי חלק מהאירוע הקשה. כי אני הצבא, וזה קרה אצלי ולא עזרתי. אלו סיטואציות שאת לוקחת עליהן אחריות. כי זו את שהיית בחמ"ל, את היית על הטלפונים, יכולת אולי לעשות טלפון אחד יותר, להקפיץ כוח אחד יותר. תמיד אפשר להסתכל על משהו שיכולת לעשות טיפה יותר, גם אם נתת את ה-200 אחוז, וזה רגשות אשם שעד היום איתנו. זה גם רוב מה שהחזיק אותנו שם".
ליהיא: "אנחנו באמת חשבנו שלא עברנו כלום. אני התחלתי טיפול בגלל האבל, לא חשבתי שעברתי משהו בכלל. כשהיו שואלים אותי מה קרה, הייתי עונה 'אין לי מה לספר, לא היה יותר מדי'. באמת האמנתי שלא קרה לי כלום. ואז הבנתי שקרה לי משהו, ומגיע לי לספר את הסיפור שלי".
ליאל: "הרגשנו שאף אחד לא יבין, לא הקצינות, לא החברות. שזה אנחנו נגד העולם".
"על מי לכעוס? על חממי?"
ביוני 25' התפרסם התחקיר הצה"לי על הקרב במחנה רעים, וקבע כי הייתה שם שורה של כשלים, הן במוּכנוּת לאירוע כזה והן בדרך שבה האירוע נוהל ברמת החטיבה. ארבע הסמב"ציות לשעבר לא קראו את התחקיר. תהל אף נזכרת שתיחקרו אותה בפעם הראשונה, שבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר. "לא זכרתי כלום מאותו היום", אומרת ליהיא, "עד רגע אחד שבו ישבנו ארבעתנו, והן התחילו להעלות דברים, והרגשתי שאמאל'ה, נכון, זה קרה. הכל התחיל לחזור אליי".
ליאל: "אני זוכרת שמאוד כעסתי על עצמי, שעדיין לא מצאתי את העתיד שלי. 'את בת 23, תתעוררי'. עד שהפסיכולוגית שלי אמרה, 'בן אדם, קשה לו לדמיין את העתיד כשהוא רק מנסה לשרוד את ההווה'. אני באמת מנסה להחזיק כל יום, לא חלילה בקטע אובדני, אבל לשמוח יותר, וליהנות יותר מהדברים שפעם הייתי נהנית מהם בקלות, והיום אני צריכה לתת קצת יותר יחס לזה".
ליהיא: "כשהשתחררתי זה היה כאילו אני טורפת את העולם, שאני כל יכולה. ואז עשיתי מילואים, והתחלתי לעבוד, ובהתחלה את מרגישה על גג העולם, כי את משוחררת ובטוחה שזה מאחורייך, אבל פתאום אני שמה לב שכל דבר מתחיל לטרגר אותי. אם משהו נפל לי מתחת לשולחן ואני צריכה להתכופף, אז פתאום אני לא נושמת כי זה מזכיר לי איך הסתתרתי. או הבוסית שלי, שלמרות שהייתה אחלה בן אדם, לא יכולתי להתמודד איתה כי היא הזכירה לי את המפקדים מהצבא".
ה': "אפילו לצאת, לקח לנו המון זמן עד שהחלטנו שזה בסדר לבלות. למרות שהמדינה במלחמה, אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לצאת לעשות כיף".
וכעס, יש בכן?
ה': "על מי לכעוס? על חממי? על מפקד האוגדה? אין כעס אלא תסכול, שאת נותנת את החיים שלך למערכת, ומנהלת פה מלחמה. ניהלנו את המלחמה של החטיבה הדרומית, ארבע ילדות חמודות שמקבלות את כל השיחות ומקשיבות לקשר. עד עכשיו היינו במקום השקוף הזה של אסור לנו להיות גאות בעצמנו, כי לא עברנו שום אירוע, ואנחנו אשמות בהרבה ממה שקרה. ורק היום אנחנו במקום של להגיד, וואלה, עברנו משהו, וקמנו מזה והשתקמנו מזה, ואנחנו ממשיכות בחיים שלנו, כל אחת במה שהיא עושה, וזו באמת מלחמה יומיומית".
ליהיא: "זו לא בושה שאתה רוצה להמשיך את החיים שלך, כי בסוף אנחנו ילדים בני 22-23, יש לנו חיים שלמים לפנינו. ואנחנו רוצות לחיות אותם על הצד הטוב ביותר, כמה שאנחנו יכולות. זו לא בושה לעזור לעצמך להשתקם".
