אחד הקלפים המנצחים של בנימין נתניהו לאורך השנים בא לידי ביטוי בקמפיין הזכור "נתניהו: ליגה אחרת", בו הוא נראה לוחץ ידיים למנהיגי העולם. בעיני הישראלים, אחת התכונות שנתפסות כהכרחיות עבור ראש ממשלה, לצד האובססיה לאנגלית רהוטה והחיבה לצילומים עם שועי עולם, היא ההבנה שהזירה הגיאופוליטית קריטית ודרמטית לקיומנו, ומי שמוביל אותה חייב לעשות זאת בתחכום, בעומק ובראייה ארוכת טווח.
השבוע נתקלתי באמירה שאני מניח שרוב הישראלים יסכימו איתה, אך בעיניי היא אם כל הקונספציות: "בבחירות האלה צריך להצביע למי שיידע לנצל את השנתיים האחרונות של טראמפ". אני מבין היטב את החשיבות שבניצול הזדמנויות, אלא שהתפיסה הזו, והתנהלותה של ישראל בשנים האחרונות בכלל, היא ההפך הגמור מאסטרטגיה. זו מנטליות של "אחריי המבול": התנהלות קצרת רואי, פגת תוקף, שחושפת שביום שאחרי טראמפ פשוט אין לנו שום תוכנית.
מדינת ישראל היא ספינה במים סוערים. אחד הקרחונים שבדרכה הוא השינוי הדמוגרפי בשיעור הציבור הציוני, והשני הוא הפער המתרחב והשחיקה הדרמטית בתמיכה בישראל בעולם כולו, ובציבור האמריקאי בפרט.
נשיא ארה"ב טראמפ באירוע הבית הלבן
(צילום: AP Photo/Alex Brandon)
בישראל אוהבים לדבר על זוהראן ממדאני. קל לנו לתייג את התופעה הזו, והרבה יותר פשוט להתמודד עם דמות שממילא ברור שאין שום סיכוי לשנות את דעתה או לעבוד איתה. אלא שהנוחות הזו פוטרת אותנו מהצורך לנהל את המשחק המורכב באמת, ולהבין שעל הסף ניצבות דמויות מורכבות ומאתגרות בהרבה.
ביום שאחרי טראמפ, מניפת ההנהגה האפשרית בארה"ב רחבה ומגוונת: החל מג'יי-די ואנס, שעלול להיות מאתגר ומסוכן מכיוונים בדלניים אחרים לחלוטין; דרך מרקו רוביו, שעשוי להיות הבחירה הנוחה יותר עבורנו, אך נוחה פחות ממה שהישראלים מדמיינים; עבור בדמויות מוכרות כמו גאווין ניוסם; ועד שמות מוכרים פחות בישראל, כמו הסנאטור היהודי מג'ורג'יה, ג'ון אוסוף, שבסטייל הרטורי מזכיר את אובמה, ומקדם משוואה של הדגשת הברית עם ישראל, אך קורא להגביל סיוע ונשק לישראל במקרה הצורך. כל אחת ואחת מהדמויות הללו תצטרך לפעול מול ציבור אמריקאי ביקורתי בהרבה כלפי ישראל.
אין כאן קריאה לייאוש או לתסכול, אלא ללקיחת אחריות פשוטה. ישראל אינה מדינה חלשה או חסרת אונים. היא פשוט מדינה שהנהגתה שבויה בעמדה קורבנית ובחוסר אחריות כרוני
אין כאן קריאה לייאוש או לתסכול, אלא ללקיחת אחריות פשוטה. ישראל אינה מדינה חלשה או חסרת אונים. היא פשוט מדינה שהנהגתה שבויה בעמדה קורבנית ובחוסר אחריות כרוני. יחסי הכוחות בעולם הם משחק, משחק שאנחנו כמעט ולא משחקים. מה שנתפס בעבר כמתנה גמורה, חזרתו של טראמפ לשלטון, מתברר כמצב מורכב בהרבה, וכתקופה שעם סיומה עלולה להותיר אותנו ללא מצפן וללא מענה. מה שנתפס כ"פיגועי הסברה" – ציוצים וסרטונים חסרי אחריות של נבחרי ציבור – הפך להיות תופעה יומיומית שמשפיעה על דעת הקהל נגדנו.
במקום להשתרך מאחורי דעת הקהל העולמית ולנסות למזער נזקים, וגם את זה בקושי, עלינו להתנהל כמדינה שמגדירה בבירור מה היא רוצה להיות, וגוזרת מכך אסטרטגיה סדורה. לא עוד מדינה קטנה שמתחננת שיבינו אותה, אלא מדינה חזקה שמבינה מה יש לה להגיד לעולם.
במקום לחיות כאילו אין מחר ברמה הדיפלומטית, אזרחי ישראל צריכים לדרוש מההנהגה תוכנית פעולה ארוכת טווח: ניצול שנות השובע המעטות שעוד נותרו כדי להיערך לשנות הרעב המתרגשות עלינו. זניחת הלך הרוח הקורבני ואימוץ גישה יוזמת, אקטיבית וריבונית, גם בשדה הדיפלומטי. תכנית אסטרטגית, מנגנון דיפלומטי יעיל, והנהגה אחראית הם צו השעה. תחגרו חגורות, הולך להיות סוער.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.26
