הסיפור של האלטלנה הוא דרמה אנושית שקשה להאמין שאלוהים היה ממציא לבד. ב-20 ביוני 1948 מגיעה לחופי הארץ אוניית מעפילים ועליה נשק, שמטרתו סיוע במלחמה על הקמתה של המדינה הצעירה. במשך שלושה ימים העולים החדשים - בתוכם גם ניצולי שואה ולצידם גם עשרות לוחמים - נמצאים במוקד של חילופי אש, על סף מלחמת אחים עם הצבא אליו באו להתגייס. הסיפור הוא "פרנזי" של שנאה וחוסר אמון בין הצדדים שבמהלכו, לפי עדותו של יצחק רבין, יורה הצבא בהתלהבות כל פעם שמנחם בגין נראה על הספינה. האירוע הזה מתנהל באמצע הפסקת אש בין מדינת ישראל למדינות ערב וצבאותיהם שתוקפים את המדינה הצעירה מכל כיוון. אולם, כאמור, במשך שלושה ימים (!) דבר לא עוצר את האירועים מלהסלים.
אחת ההתייחסויות המעניינות ביותר של מנחם בגין לאירועי האלטלנה מתרחש שמונה שנים מאוחר יותר, מעל בימת הכנסת, ובעקבות הטבח בכפר קאסם. לאחר שמנחם בגין מזכיר את זכויותיהם הרבות של לוחמי מג"ב ומדבר בשבח היחידה, הוא מתייחס לאירועים עצמם: מגנה את "הפראות" שבשימוש בנשק חם כנגד אוכלוסייה אזרחית, בפרט של אוכלוסייה שאנו מעוניינים לחיות לצידה בשוויון זכויות בכל תחומי ארץ-ישראל, מבקש לחקור את מקור ההוראה ולא להטיל את האשמה על החייל הפשוט, ולבסוף מציין, "חובה עלינו להגיד: בכל לב, בכנות מוחלטת, אנו מגנים כל פגיעה ללא הצדקה אזרחית, ערבית, אחרת, כלשהי. אבל אנו מזכירים להם: יום אחד, מול המלון הזה, ידידים, בכיוון ההוא על חוף הים, עמדה אונייה. היא הביאה 900 לוחמים עבריים למען עמוד במערכות ישראל... ביום ההוא ניתנה פקודה להטיל פגזי תותחים על האונייה הזאת, וסיפונה נשטף בדם".
מנחם בגין
(צילום: לע"מ)
ההשוואה לכפר קאסם אינה מקרית. בגין הבין היטב שהאש שהציתה את אירועי האלטלנה וכפר קאסם היא שנאה. שנאה לאחר שאותה קל ללבות וקשה לכבות. במאמר אחר הוא הרחיב על השנאה שהיא האויבת של "הכרת האמת בשוויון האדם", וכי היא "גורמת לאטימת אזניים, להמתת רצון ההקשבה, לחיסול כושר השמיעה... אויבתה הראשונה של הדמוקרטיה היא השנאה".
השנאה מעוורת אותנו ומשכיחה את העובדה הבסיסית שכולנו כאן לטובת העם והמדינה. לטובת האזרחים כולם. ביום הולדתו החמישים כתב בגין על המאמץ שלו כחבר כנסת, "בהחדרת ההבדל בין המושגים של יריב ושל אויב... אין ספק שבשעת גורל ומבחן, הא בהא תליא (זה בזה תלוי - דב"י), אנחנו, היהודים... זמן רב לא ידענו את ההבדל המיוחד הזה". באופן איום ונורא נדמה שמה שעמד לנגד עיניהם של שני המנהיגים, דוד בן-גוריון ומנחם בגין באותם ימים רעים ונוראים, הייתה דאגה דומה לממלכתיות, למדינה, לעם. דאגה שאותה עיוורו חוסר האמון והשנאה.
מורשתו של מנחם בגין בכלל ובאלטלנה בפרט, הייתה ותהיה קריאתו "לא למלחמת אחים". השנאה העיוורת, המערבלת חושים ומעשים, היא האויב של חברה, של מדינה, של עם. ולכן, חשיבותה של המורשת של האלטלנה היא בהורדת להבות השנאה וההסתה בימים האלה בין הצדדים היריבים בעם היהודי ובין האזרחים היהודים והערבים - להבות שהן האיום האמיתי המשמעותי על עתידנו בארץ-ישראל.
העלאת האלטלנה מן המים חשובה למורשת של מדינת ישראל; אך אנחנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות האם אנחנו מספרים את הסיפור הזה בזמן העלאתה
העלאת האלטלנה מן המים חשובה למורשת של מדינת ישראל; אך אנחנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות האם אנחנו מספרים את הסיפור הזה בזמן העלאתה. סיפור הסכנה שבשנאה ובאפליה. בשורה התחתונה, בהעלאת האלטלנה מהמעמקים יש להימנע מהטבעת מורשת מנחם בגין במצולות. חובה עלינו לוודא שהעלאת האלטלנה מהמצולות לא תשמש כקמפיין בחירות, אלא חלק במאבק בשנאה ובאפליה בחברה הישראלית. כך, נוכל בתקווה להגיע לשלב חדש, אחראי ובוגר של אזרחות ישראלית.
דרור בר יוסף הוא ראש הקתדרה לחקר ההשקפה הלאומית ליברלית במרכז מורשת בגין
חובה עלינו לוודא שהעלאת האלטלנה מהמצולות אינה קמפיין בחירות, אלא חלק במאבק בשנאה ובאפליה בחברה הישראלית
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.26
