רגע לפני סגירת הרשימות, העיניים מופנות אל מפלגות הימין-מרכז הקטנות שקמו בשבועות האחרונים. את מי ילהקו? עם מי יתאחדו? מי ישרוד במשחקי הרעב של אחוז החסימה? רבות מהן מבטיחות, ובצדק, לתמוך רק בממשלה ציונית רחבה (גלעד ארדן מבקש ממשלת אחדות, עופר וינטר מבקש ממשלה רחבה מימין, וחילי טרופר מדבר על ממשלה רחבה בהובלת מחנה השינוי). לסנטימנט הזה יש קונים ברקע המלחמה וההתנהלות המבישה של הממשלה הנוכחית מול המפלגות החרדיות. השאלה העוקבת לאותן מפלגות היא אם יסכימו לשבת עם רע"מ ומנסור עבאס. לפי המשוואה ששירטט בנימין נתניהו ‑ כל ישיבה איתם היא פסולה מכל וכל (אלא אם במקרה זו הממשלה שלו). בזה מתמקד הקמפיין של הליכוד: האימה מפני ערבים ושמאלנים. מרוב תשוקה לאחדות, כרגע בעיקר עסוקים בלהגדיר מי לא חלק ממנה.
בתוך הרוב הציוני בישראל פעורה תהום כבר כמה שנים. כל צד מנסה לשחק עם המפלגות החרדיות והערביות באופן שישרת אותו ויעזור לו לעקוף את השבר הטקטוני הזה. אחרי 7 באוקטובר ברור שזה פלסטר שלא יחזיק מעמד. עשרות פעמים כתבתי כאן על החשיבות בבנייה מחדש של הרוב הציוני אל מול האתגרים הלאומיים העצומים שלפתחנו, ושכל ניסיון להסתמך על מפלגות שאינן ציוניות יסתיים בממשלה קצרת ימים או בקואליציה משותקת ומזיקה. אבל, וזה אבל גדול, יש הבדל מהותי בין הישענות על מפלגות לא-ציוניות לבין ממשלה עם רוב ציוני שיש בה שותפים מקרב קבוצות המיעוט. החידוד הזה הוא מהותי, לא סמנטי. למעשה ‑ זה אמור להיות האינטרס הציוני: להגדיל את הבייס הציוני ולהפוך אותו לאטרקטיבי דיו גם לקבוצות המיעוט שיכולות ליצור איתו שותפות פוליטית לפי קווים מנחים ברורים.
קלפי בירושלים, ארכיון. שותפות אפקטיבית למרות פער דרמטי בנרטיב ההיסטורי
ביום רביעי נפגשו עבאס ויואב סגלוביץ' לסגירות אחרונות לקראת ריצה משותפת שתוכרז בימים הקרובים. המהלך הזה (שנחשף כאן, על ידי עמיתי נחום ברנע) הוא בשורה מרגשת. סגלוביץ' איננו עופר כסיף או דב חנין, הוא בשר מבשרה של התפיסה הציונית-ממלכתית. ניצב במשטרה בעברו, קצין בצנחנים, ח"כ במפלגת מרכז ‑ יש לו את כל הקבלות הנכונות. עבאס, לא בפעם הראשונה, מוכן לפעול נגד הזרם (היהודי והערבי) לטובת עיצוב מפה פוליטית חדשה שבה יכולה להירקם שותפות כזו, כשיש לה גבולות ברורים: סגלוביץ' לא חבר מפלגה ברע"מ, ויש לו חופש הצבעה בענייני דת ומדינה; עבאס, מצידו, אמור לעגן את הצהרותיו בנוגע להכרה במדינה היהודית ולקדם מתווה שירות אזרחי לחברה הערבית.
פסילה קטגורית של מפלגות ערביות פוגעת ביכולת הבסיסית לנהל מדינה עם קבוצת מיעוט כל כך גדולה בתוכה. גם הפנטזיה שלפתע יהיו פה כמויות של ערבים ציונים היא אשליה. בשונה מהחברה החרדית, שהיא חלק בלתי נפרד מהרוב היהודי על כל המשתמע, הערבים והיהודים חיים במדינה שבה יש לנו סכסוך פעיל והיסטוריה מדממת. את ההיסטוריה אי-אפשר למחוק, וזה טיפשי לדרוש מבחני נאמנות לגביה. העתיד, לעומת זאת, יכול ליצור אין-ספור הזדמנויות חדשות.
לכן כל דרישה שעבאס יהפוך ליוסף חדאד ויעמוד דום לדגל היא מגוחכת. האם יכולים להתקיים פערים דרמטיים בנרטיב ההיסטורי ועדיין לקיים שותפות פוליטית אפקטיבית למען העתיד המשותף? התשובה חייבת להיות חיובית. אחרת אין לנו סיכוי במרחב הים-תיכוני. שותפות פוליטית היא לא חתונה ולא אמורה להיות בה שותפות ערכית מלאה, היא בסך הכל כלי למימוש יעדים, כשברור שלכל צד ישנם האינטרסים שלו.
נזק בלתי הפיך לכל יושבי הארץ
ההזנחה הפושעת של החברה הערבית במשך עשרות שנים יוצרת נזק בלתי הפיך לכל יושבי הארץ הזו ‑ יהודים וערבים. נתניהו עצמו הבין זאת ב-2015, אז יצאה לפועל בברכתו תוכנית החומש למען החברה הערבית (תוכנית 922). באותה עת, במערכת החינוך למשל קיבלו התלמידים היהודים תקצוב גבוה בהרבה מהערבים. בחינוך היסודי הפער היה אז 39 אחוז, בחטיבות הביניים 50 אחוז ובתיכון הוא טיפס ל-75 אחוז. כלומר, על כל שקל לתלמיד תיכון יהודי, קיבל תלמיד ערבי 25 אגורות.
גם ההשקעה בתחום התחבורה הייתה נמוכה וירודה. ממוצע הנסיעות באוטובוסים ציבוריים של אזרח ערבי נמוך בכ-17% מזה של האזרח היהודי. ההוצאה לתושב של רשות מקומית ערבית הייתה נמוכה ב-42 אחוז מזו היהודית. פערים דומים נמצאו גם בתחומים אחרים: רווחה, השכלה גבוהה, תעסוקה ועוד.
מאז עברו הרבה מים בנהר. התוכנית נתקלה במגוון קשיים במימוש התקציב וצמצום הפערים, וכשהאריכו אותה ‑ היא סבלה מקיצוצים מצד הממשלה. בינתיים הפשיעה שברה את השיאים של עצמה באופן מזעזע בקדנציה של בן גביר, חוסר האמון העמיק על רקע המלחמה וההזנחה הפכה לגלויה. ישראל מתקשה לראות את החברה הערבית כמכלול. תפיסת העתיד של האזרחים הערבים בישראל כמעט לא קיימת - גם ברמת הביטחון האישי וגם בהשתלבות כלכלית-חברתית. מדובר באתגר ציוני מובהק.
הסיפור היהודי-ערבי טרם נכתב. הוא לא יכול להתבסס רק על שיח משפטי של זכויות וחובות או הטבות כלכליות. בלי נרטיב שיש לו נקודת חיבור עמוקה יותר, יהיה קשה מאוד ליצור אופק. מנסור עבאס, כאדם דתי, מבין את הערך של הסיפור ה"אברהמי". אבל גם הוא נמצא עדיין בחיתולים. אם בתוך החברה היהודית אין לנו שום נרטיב מארגן, בוודאי שהסיפור הרחב יותר הוא מסובך בהרבה.
אבל, וגם זה אבל גדול, מדינת ישראל לא יכולה להיות ניטרלית. יש לה אינטרס ברור בנוגע לנתיב הערכי שבו יבחרו אזרחיה הערבים. אז מה בעצם ההצעה שלנו לאותה חברה? מפלגות המבקשות רוחב פס ציוני אמורות להיות הראשונות להבין את גודל השעה מול הערבים אזרחי ישראל. עבאס, באומץ לב פוליטי, עושה בעקביות כבר כמה שנים כל שלאל ידו להציב אלטרנטיבה. ייתכן שכשהיהודים יבשילו, לא תהיה הנהגה ערבית שתושיט את היד. הבחירות הקרובות הן הזדמנות לשבור את הקונספציה ולנסות ליצור אופק חדש.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.08.26
