היחס לנושא הפלסטיני משמש נייר לקמוס לאבחון השינוי שחל בציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר. הטראומה הקשה נצרבה בתודעה הקולקטיבית והפכה למעצב המרכזי במחשבה ובעשייה במדינה. מצד אחד, נולדו מתוכה יוזמות התקפיות והישגים צבאיים, אך מהצד השני אחיזתה העזה, הבלתי-מעובדת והבלתי-מתוחקרת, מנטרלת מחשבה ביקורתית וראייה מפוכחת של מציאות. אלה מתויגות כביטוי ל"נאיביות שלפני 7 באוקטובר", כשהלקח שמצווים "המפוכחים", שגם היו אחראים על עיצוב המציאות לפני שלוש שנים - הוא שמעתה יינקט רק כוח, שלא מעניינת עמדת העולם, שאנו סומכים רק על עצמנו, ושבכוחנו להנדס את המציאות.
לאחר 7 באוקטובר הישראלי הממוצע לא רוצה לראות ערבים, לשמוע ערבית, לא מאמין לערבים, ובטח שלא מוכן לדבר על מדינה פלסטינית. על רקע זה ניכרת נטייה ציבורית מובהקת ימינה. אבל היא אינה לכיוון עמדות הליכוד הישן, זה שאימץ את הסכם אוסלו ודיבר (לרבות נתניהו) על שתי מדינות - אלא למפלגות שמגלמות חזון ברוח משיחית שהפך לנחלת הימין כולו כיום.
בעבר הציבור נחלק בגדול בין תומכי מדינה פלסטינית לאלה שהתנגדו לרעיון והציעו כחלופה אוטונומיה, כשבשוליים ניצבו קיצוניים שדגלו בסיפוח מלא. מאז 7 באוקטובר הפכו הרעיונות האלה ל"מיינסטרים" ונורמלו כך שהחלוקה הנוכחית היא בין תומכי תוכנית ההכרעה של סמוטריץ' מ-2017, שיעדה כינון מדינה אחת ובה שני סוגים של אזרחויות, ל"רעיונות רופסים שיביאו לחורבן". אין דיון בדרך חלופית, והימין הוא היחידי ש"מוסמך" לקבוע אם עמדה כלשהי לגיטימית או לא.
כוח צה"ל בקוסרה
(צילום: Jaafar Ashtiyeh/AFP)
על הרקע הזה, שואל כיום סמוטריץ', המעצב בפועל של מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני שמוביל לסיפוח הגדה גם ללא הכרזה - האם ראשי האופוזיציה תומכים או לא בבנייה באזור E1, בין מעלה אדומים לירושלים, שתכליתה למנוע הקמת מדינה פלסטינית בעתיד. כל זאת, תוך בוז שגרתי להתנגדות העולם כולו למהלך, לרבות מצד וושינגטון. האופוזיציה מצידה מגיבה בתמהיל של מבוכה, העלמת עמדות, הצבת עמדות עמומות, או אפילו צידוד בעמדות הממשלה, למשל בנושא E1.
הנצחת חרדה, עוינות ופנטזיות מייצרת את הבלבול והעיוורון שאליו חותרים מקבלי ההחלטות: הישראלי מתנגד בתוקף למדינה פלסטינית, אך ספק אם חושב (או שמעודד לחשוב) מה החלופות, ומהי משמעות המדינה האחת, או מבין שמדובר ביעד אמוני-מגזרי, המלווה בתקוות להחלת דיני המקרא ובניין בית מקדש, שהרוב במדינה לא מזדהים עימן. ברקע מוסתרת המציאות העתידית: גלישת האלימות והכאוס שמאפיינים את האקס-טריטוריה של איו"ש לכל המדינה, והתבססות ישות המבוססת על אפליה שתזכה ליחס מצורע מצד העולם, שממילא לא מעניין את חסידי "עם לבדד ישכון". וכך, ערב הבחירות נוצר המצב ההזוי שבו סיסמאות הטרנספר והריבונות נתפסות כמפוכחות ולגיטימיות, בעוד קריאות להסדרה מדינית בנושא הפלסטיני לסהרוריות ומופקרות.
ברקע ניכר מתח מודע ומתוכנן בהתנהלות ישראל באיו"ש. ביד אחת הממשלה מלבה תסיסה, אך בשנייה מבקשת לכאורה לכבותה או להצטייר כמי שפועלת לכך. רבים בהנהגה "נדהמים" מהאלימות היהודית הגואה בגדה ומגנים אותה, אך בה בעת מעודדים הקמת חוות ("נכס אסטרטגי"), נטולות בסיס חוקי ברובן, ודוחפים להרחבת ההתיישבות שבמסגרתה ייבלעו שלושה מיליון פלסטינים, כמובן בלי דיון בהשלכות וללא הבהרה שישראל צפויה להשתנות מהיסוד, בעיקר לרעה.
"הסכיזופרניה" בין תפקידי מצית השריפות ו"הכבאי הנדהם" מגולמת בסימון הגובר של הרשות כאיום קרוב שיידרש להילחם בו, או אף להביא לקריסתו. הדבר מלווה בהתרעות מתרבות לקראת הבחירות לגבי "היפוך קנים" קרוב, הדומות לאזהרות החשודות בהקשר ל"מזימות" מצד מצרים, טורקיה וסוריה
"הסכיזופרניה" בין תפקידי מצית השריפות ו"הכבאי הנדהם" מגולמת בסימון הגובר של הרשות כאיום קרוב שיידרש להילחם בו, או אף להביא לקריסתו. הדבר מלווה בהתרעות מתרבות לקראת הבחירות לגבי "היפוך קנים" קרוב, הדומות לאזהרות החשודות בהקשר ל"מזימות" מצד מצרים, טורקיה וסוריה. כל זאת, כרגיל, בלי הסבר ולפיו המתיחות בגדה הפעם נובעת בעיקרה ממהלכי ישראל, במיוחד הגאות באלימות מצד מתנחלים, פגיעה מתמשכת ברשות וכרסום טריטוריאלי, ולא מהתגברות הטרור הפלסטיני שפוחת בפועל.
הנושא הפלסטיני לא הובן לעומק ע"י מקבלי ההחלטות עד 7 באוקטובר ונראה כי אלה לוקים גם כיום בקונספציות. אי-אפשר לברוח מהסוגיה וגם לא "לנהל" אותה. יש לקיים לגביה דיון מפוכח, דחוף ונוקב, ובעיקר להיערך להכרעות. ללא מהלכים כאלה גוברת הסבירות לאכיפת בינאום בידי העולם, שרובו סבור כבר עתה שישראל איבדה שיקול דעת.
בין המדינה האחת לשתי מדינות (רעיון שברור כי אין בשלות לקידומו כרגע בצד הפלסטיני), קיימות עוד חלופות שנדרש ללבן, למשל היפרדות פיזית מפוכחת תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, בעיקר באמצעות שליטה על בקעת הירדן ושימור חופש פעולה נגד איומים בשטח הפלסטיני.
הבחירות הגורליות הן בין הדהירה לתהום המדינה האחת, רוויה באופוריה משיחית מהסוג שהסב ליהודים חורבן לאורך ההיסטוריה, לבין נכונות לבחון חלופות מפוכחות, שהן הרע במיעוטו. בין לבין חשוב לדון כבר עתה באפשרות שתעלה ממשלה חדשה שתבקש להגביל או להסיג את "המהפכה באיו"ש", והכרחי להזהיר ממטילי הספק לגבי הלגיטימיות שלה. הדבר עלול להוביל לקרע תקדימי ובמוקדו מפגני אי-ציות ואף אלימות, אותן התופעות שסמל האלטלנה נועד להתריע משובן.
הכותב הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.26
