מאז שאני ילדה אני שומעת שוב ושוב את אותם משפטים. בכל פעם שמנהיגים ערבים עולים לבמה מול קהל מעורב של גברים ונשים הם אומרים לנו: אתן השותפות שלנו, אתן יותר ממחצית מהחברה, אתן החיים עצמם. אלה משפטים יפים, ולעיתים גם כנים, אבל אין להם שום ביטוי במציאות.
אנחנו, הנשים הערביות, מנהלות קרבות בלתי פוסקים על חיינו, על הקריירה שלנו, על הנוכחות שלנו במרחב האישי, הציבורי והפוליטי, שאותו אנחנו נושאות על כתפינו ומשלמות מחירים כבדים מאוד, אך נעדרות כמעט לגמרי ממוקדי הכוח. אחת התמונות הממחישות זאת היטב היא הרכבן הנוכחי של הרשימות הערביות בכלל והרשימה המשותפת בפרט, שבה שבעה המקומות הראשונים מאוישים על ידי גברים. האישה הראשונה, ד"ר מהא כרכבי-סבאח, מופיעה רק במקום השמיני. ברע"ם שלושת המקומות הראשונים מאוישים על ידי גברים, וח"כ אימאן ח'טיב-יאסין מוצבת רביעית, מקום ריאלי על פי הסקרים בניגוד לרשימת המשותפת.
מפגש הרשימה המשותפת
הרשימה המשותפת לא יצרה את ההדרה הזאת יש מאין. המפלגות הגיעו למשא ומתן עם מנגנוני בחירה פנימיים שכבר הציבו את הנשים מאחורי הגברים. כאשר חיברו את הרשימות, חיברו גם את ההיררכיות הגבריות שלהן. האיחוד פתר את משוואת חלוקת המושבים בין המפלגות, אך לא תיקן את אי-השוויון.
שיהיה ברור, הבעיה אינה מחסור בנשים ראויות. אבל אין כל התאמה בין ההון האנושי, ההשכלה והיכולת שלהן לבין ייצוגן הפוליטי. איך ייתכן שבילדותי ראיתי נשים מעטות כל כך במוקדי ההשפעה, וילדה היום, בגיל שבו הייתי אז, רואה כמעט את אותה התמונה?
למפלגות נוח לדבר על נשים כעל "כוח אלקטורלי". בתקופת הבחירות הן פונות אלינו ומתייחסות אלינו כאל בנק של קולות שצריך לגייס, אגב בדיוק כמו שעושות מפלגות ליברליות יהודיות עם הציבור הערבי בכלל. אבל לאחר שהקולות נספרים, שולחנות המשא ומתן, המינויים וחלוקת הכוח חוזרים להיות גבריים. מבקשים מאיתנו להיות שותפות באחריות לתוצאה, בלי להיות שותפות אמיתיות בעיצוב הדרך.
נשים ערביות נמצאות גם במלכוד פוליטי ייחודי. במציאות הנוכחית רבות מהן אינן מוצאות את מקומן במפלגות היהודיות, שאינן מדברות את הנרטיב, הזהות והכאבים שלהן. מנגד, המפלגות הערביות, שאמורות להיות הבית הפוליטי הטבעי שלהן, אינן מעניקות להן מקום שווה בהנהגה
נשים ערביות נמצאות גם במלכוד פוליטי ייחודי. במציאות הנוכחית רבות מהן אינן מוצאות את מקומן במפלגות היהודיות, שאינן מדברות את הנרטיב, הזהות והכאבים שלהן. מנגד, המפלגות הערביות, שאמורות להיות הבית הפוליטי הטבעי שלהן, אינן מעניקות להן מקום שווה בהנהגה. זהו ביטוי למה שהספרות האקדמית מכנה "הדרה צולבת": הדרה כמיעוט בזירה הכללית והדרה כנשים בתוך קבוצת המיעוט.
אני מבינה היטב את נקודת השפל הפוליטית שבה מצויה החברה הערבית ואת החשיבות של הבחירות הקרובות. אני מבינה גם את הצורך באחדות ובהגדלת הייצוג הערבי. אבל כל אלה אינם יכולים להשתיק את הדיון בשוויון.
הטיעון הקבוע הוא שזה "לא הזמן": יש מלחמה, ממשלה עוינת, פשיעה משתוללת וסכנה לקיום הערבי. מי שמתעקשת לדבר על שוויון מוצגת כמי שמחלישה את האחדות או פוגעת במאבק הלאומי. זהו מנגנון של השתקה והטלת אשמה. בחברה החיה כבר עשרות שנים במצב חירום, "לא עכשיו" פירושו למעשה "אף פעם".
אנחנו, הנשים הערביות, מודעות היטב למנגנונים האלה וגם לגודל השעה. נעשה כל שביכולתנו כדי לעודד הצבעה, להגדיל את הייצוג הערבי ולבלום את הפשיזם וההסתה. לסוגיית היעדרן של נשים ממוקדי הכוח אין מועד נוח. חברה אינה יכולה להתקדם בלי שנשותיה נמצאות בחזית ההתקדמות, בשותפות מלאה המבטיחה שוויון הזדמנויות וכוח ממשי בקבלת ההחלטות. כל עוד נשים נדרשות להציל את הרשימה המשותפת בקלפי, אך אינן שותפות בהנהגתה — המשותפת אינה משותפת.
