החיפוש התמידי באפליקציה וההמתנה האינסופית על הקו למוקד קופת החולים, הפכו בחודשים האחרונים לחלק מייאש משגרת יומם של ישראלים רבים. ההודעה המוקלטת שמושמעת בלופים אמנם מבטיחה ש"בריאותכם חשובה לנו", אבל המציאות בשטח מספרת סיפור אחר לחלוטין: סיפור על הפקרה יומיומית, על הפרטה דורסנית במסווה של עומס, ועל אזרחים שנאלצים להתחנן על חייהם מול בירוקרטיה אטומה, במקום להתרכז בהתחזקות ובהחלמה.
(צילום: shutterstock)
מערכת הבריאות הציבורית בישראל לא קורסת ברעש גדול. היא דועכת לאיטה, בשקט ובעקביות. בתוך מנגנון תקוע שמתנהל בלי יד מכוונת, התשובה שהאזרח מקבל שוב ושוב מתמצה במילה אחת: "אין". נסו לקבוע תור לרופא מומחה. המערכת תציע לכם בשמחה תור לעוד שמונה חודשים, בדרך כלל בסניף שנמצא במרחק שעות נסיעה ממקום מגורייך. הפתרון היחיד שעומד בפנינו על מנת לעקוף את הפקק הוא לפתוח את הארנק ולפנות לרפואה הפרטית.
חוסר הניהול זועק לשמיים כשמדובר בשירותים מצילי חיים. חולים ממתינים חודשים ארוכים לבדיקות הדמיה חיוניות. חולי סרטן, שעבורם כל יום הוא קריטי, ממתינים שבועות ארוכים לתור ראשון אצל הרופא, לתשובה לביופסיה או להקרנות. ההמתנה הזו אינה מחדל לוגיסטי מתסכל. לעתים קרובות היא באמת עושה את ההבדל בין חיים למוות.
גם אם שרדתם את ההמתנה הארוכה והצלחתם סוף סוף להשיג מרשם, אל תנשמו עדיין לרווחה, כי אתם עלולים לגלות שהתרופה החיונית שנרשמה לכם פשוט איננה
גם אם שרדתם את ההמתנה הארוכה והצלחתם סוף סוף להשיג מרשם לבעיה שמטרידה אתכם, אל תנשמו עדיין לרווחה, כי אתם עלולים לגלות שהתרופה החיונית שנרשמה לכם פשוט איננה. המחסור החמור והמתמשך בתרופות בסיסיות שנעלמות מהמדפים ללא צפי לחזרה, הפך גם הוא לעניין שבשגרה. בקרוב יחלו הדיונים על הרחבת סל התרופות לשנה הבאה. על שולחן הוועדה, שתיאלץ להכריע מי מהן תינתן במימון המדינה - מונחות טכנולוגיות חדשות ומרגשות שנושאות תקווה אמיתית ומסעירה לריפוי ולהארכת חיים, אך מולן ניצב תקציב עלוב שמשמעו, שוב, שאין. סל הבריאות, שעד לפני שנים לא רבות היה מקור לגאווה לאומית, מצטמק אל מול הצרכים הגדלים ומחירי התרופות המאמירים, וחולים רבים יגלו שהתקווה שדרושה להם אולי קיימת בתאוריה, אך היא אינה בהישג יד.
מדינה שלא עומדת לצד אזרחיה ברגעים הקשים והשבריריים ביותר שלהם, היא מדינה בהתפרקות. מערכת הבריאות שלנו מתגאה, ובצדק, ברמה המקצועית הגבוהה שלה וברופאים המעולים שעובדים בה. יש בה הכל: מקצוענות אדירה, חזון, חדשנות פורצת דרך ורפואה בחזית המדע. אבל במבחן המציאות, המצוינות הזו לא שווה הרבה כשרוב הציבור לא זוכה ליהנות ממנה. כשחולים במחלקות הופכים שקופים בגלל העומס והלחץ הבלתי אנושי שבו הצוות נתון, האיכות הרפואית נרמסת. בתוך המחסור הכרוני והניסיון הנואש להתייעל, הולכים פעמים רבות לאיבוד גם החום והנשמה. חולים זרוקים במיטותיהם שעות ארוכות של כאב ופחד, ואין מי שיעצור לכסות אותם, לדרוש בשלומם, שיושיט להם יד לנחמה.
ועידת הבריאות ynet ידיעות אחרונותשרית רוזנבלוםצילום: יריב כץ
הקריסה הזו היא לא רק נחלתה של מערכת הבריאות. מערכות חיוניות רבות סובלות מקשיים דומים: החינוך שקורס תחת צפיפות ומחסור במורים, שירותי הרווחה שאינם מסוגלים להכיל את עומק המצוקה הלאומית, התחבורה שמשתקת מדינה שלמה בפקקים, הביטחון האישי שנשחק. נכון, המלחמה ושנות הקורונה לפניה מתחו את המערכות עד הקצה. הרבה אנשים טובים טורחים ללא הפוגה על מנת לוודא שימשיכו לתפקד בתנאים בלתי אפשריים. זה לא מספיק.
ביטחון לאומי אינו מסתכם רק בגבולות ובצבא. הממשלה אולי בונה על כך שציבור שחוק ומותש משנים של מלחמה, ירכין ראש מול המערכות המתנוונות וילמד לקבל את רוע הגזירה. זה הרגע לומר: עד כאן. כשניגש בעוד חודשיים לקלפי, נצטרך להצביע קודם כל על החיים עצמם. לא רק על הזכות לשרוד, אלא גם על הזכות לחיות, לקבל טיפול ולהבריא ועל הזכות האנושית החשובה כל כך: להזדקן בכבוד.