17 שנים פתחתי את שנת הלימודים כמנהל, והטקס היה קבוע: ערב לפני כן אמא הייתה לוקחת אותי לחנות בגדים וקונה לי חולצה ומכנסיים חדשים. "לא מתחילים שנה חדשה עם בגדים ישנים", נהגה לומר. אחר כך היינו נוסעים לבית הספר, מגיעים אליו בשעת לילה, מטיילים בין כיתות ריקות ובוהקות. בבוקרו של היום הראשון לבשתי את הבגדים ונשאתי ברכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
(shutterstock)
שנת לימודים חדשה יוצאת לדרך. אנשי המשרד, השלטון המקומי, רשתות החינוך, אלפי מנהלות ומנהלים, מאות אלפים של מורים ומורות, גננות, סייעות ומדריכים ומדריכות עשו כל שביכולתם כדי ששנת הלימודים תיפתח כסדרה. פתיחת שנת הלימודים היא יום חג. פירות מערכת החינוך הישראלית הוכיחו עצמם בשלוש השנים האחרונות. יש לנו במה להתגאות.
ועל אף דברי השבח, ועל אף ההתרגשות והשמחה, יש לנו ביקורת. לילדים שלנו מגיע מערכת אחרת, טובה יותר. מערכת שמצמצת פערים ולא מרחיבה אותם; מערכת שדוחפת למצוינות; מערכת שמתאימה עצמה לצורכי המאה ה-21; מערכת שיודעת לסחוף לשורותיה את הטובים.
נכדתי הבכורה מתחילה היום את שנתה האחרונה במערכת החינוך, נכדים אחרים מתחילים את יומם הראשון במעון. אחרים, פרוסים על פני כל כיתות הלימוד. בית הספר שאליו הם הולכים יכול להיות טוב הרבה יותר, רלוונטי הרבה יותר, מותאם הרבה יותר לצרכים שלהם, לצרכים של המדינה, לרוח התקופה.
כי מה היא מערכת חינוך טובה?
שי פירוןצילום: יונתן בלוםמערכת חינוך שרואה ילדים ולא רק שעות ותקנים; מערכת היברידית שלא קופאת על השמרים.
גן ובית ספר צריכים להבטיח סביבה בטוחה, מוגנת, עוטפת, חומלת. סביבה שאיננה עיוורת למצוקה של האחר, שיודעת להבחין ברגעים של שבר. מרחב שבו איש לו יפגע בגופם, יפצע את נשמתם.
מוסד חינוכי הוא מקום סוער, חווייתי. מלמד לשאול שאלות ולא דורש לדקלם תשובות. תפקידו של מורה להדליק את עיני הלומדים, להצית את הלב, לעורר תשוקה ללמידה, לשבח את הידע וההשכלה.
לילדים שלנו מגיעים מורים מעוררי השראה, שמחים במלאכתם, גאים במקצועם. מורים שזוכים לסביבת עבודה תומכת, לשכר הולם. מורים שאוהבים תלמידים, מורים שמאמינים בילדות ובילדים. מורים שהם מופת אישי, ידענים, משכילים ומקצועיים.
לילדים שלנו מגיעה מערכת חינוך עדכנית, כזו שמכשירה אותם למאה ה-21, מערכת רלוונטית, מערכת שסולדת מבינוניות, כזו שאיננה מקדשת שמרנות. מערכת שלא טומנת את הראש בחול, מתאימה את התכנים והשיטות לצורכי הלומדים ולאתגרי התקופה.
זה לא חלום, עוד יבוא היום
הילדים שלנו חוו טלטלה. חמש שנים סוערות, מאז מגפת הקורונה הם לא חוו שנת למידה שלמה, רגועה. הנפש מטלטלת. ההתנהגויות הסיכוניות הולכות וגדלות. מגיע להם בית ספר שבו רואים ילדים ולא מספרים, מרחב חינוכי שבו שומעים גם את מי שצועק בלחש; מגיעה להם תוכנית לאומית טיפולית רחבה שתענה על צורכי התקופה.
בית חינוך, כשמו כן הוא. לא פוחדים להעלות בו סוגיות בוערות, עוסקים במוסר ובערכים. בית חינוך הוא מקום של חסד ונתינה, אקטיביזם חברתי, שותפות והשתתפות. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעצבו זהות מוסרית שמחוברת ליהדות, לציונות, לאנושיות. שירגישו בני בית בתרבות המפוארת של ארצנו, שיכירו את ארצם-מכורתם.
זה לא חלום, עוד יבוא היום. זה מורכב, זה דורש תוכנית לאומית מסודרת. אבל זה מעשי, זה אפשרי. אפשר להפוך בתוך עשור את בתי הספר שלנו למרחבי חינוך מצטיינים. חינוך הוא בית לאופטימיסטים, חינוך טוב תלוי בחלום, בחזון.
לשם כך, נדרש שראש הממשלה הבא יבין שמערכת החינוך שלנו זקוקה לטלטלה עמוקה. לשם כך נדרש שר.ת חינוך מעורר.ת השראה, מנהיג.ה חינוכי הסוחף אחריו את כל המערכת. זה לא עניין של כסף, לא חסר כסף במערכת החינוך הישראלית. זה עניין של חזון, נחישות, יסודיות ומקצועיות. הבחירות הקרובות הן רגע האמת של מערכת החינוך, שישפיע על דמותה ועל עתידה של ישראל.
"וכבר שרים שם בפנים/ שיר של שנה חדשה/ הו, איך הכל מתחיל פה שוב מההתחלה". יכול להיות שבקרוב, משהו חדש מתחיל.
שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך
