רגע לפני 1 בספטמבר, בשעת ערב מאוחרת, קרן קמרינסקי עוד הייתה עסוקה בסגירת קצוות אחרונים לפני תחילת שנת הלימודים. קמרינסקי, מנהלת האגף לגיל הרך בוויצו, התרגשה לקראת פתיחת השנה בכ-150 מעונות היום לפעוטות שמפעיל הארגון, אבל השמחה אינה שלמה: חלק ממעונות הרשת לא נפתחו, ובאחרים נותרו כיתות סגורות. כמה מאות הורים, שרשמו את ילדיהם למעון, נאלצו להישאר בבית ולחפש מסגרת חלופית. הסיבה: מחסור בכוח אדם, וקושי לאייש את התקנים הריקים.
"אנחנו עושים הכול כדי לנסות ולגייס", אמרה קמרינסקי, "אבל לפעמים נאלצים לומר להורים שאנחנו מתנצלים, אבל לא נצליח לפתוח את הכיתה". חלק מההורים מוכנים להמתין, נאחזים בתקווה שיימצא צוות והכיתה תיפתח אחרי החגים. אחרים נאלצים למצוא פתרונות אחרים.
הקושי הזה אינו ייחודי רק לוויצו. חגית פאר, מנכ"לית נעמת המפעילה כ-120 מעונות יום במחיר מפוקח ברחבי הארץ, אמרה כי "יש לנו מקרים של פעוטות שכבר נרשמו, ונאלצנו לסגור את המעון ברגע האחרון כי לא מצאנו צוות".
מחקר TALIS הבינלאומי, שנערך ב-2024, חשף מגמת עזיבה חריפה במיוחד במערכת החינוך לגיל הרך: יותר מ-40% מנשות הצוות עזבו בשנה שקדמה לעריכת המחקר. מחקרים אחרים, בהם מחקר שנערך באוניברסיטת בר אילן, מציגים תמונה מתונה מעט יותר: כ-20% מנשות הצוות עזבו את המערכת ב-2023. ואולם, כאשר בוחנים מה התרחש בתוך כיתת לימוד מסוימת מגלים חוסר יציבות משמעותי יותר: 43% מנשות הצוות שנשאלו העידו כי מטפלת אחת לפחות עזבה את הצוות – לכיתה אחרת, למעון אחר או את המערכת כולה. כך או כך, המשמעות היא חוסר יציבות, עבור הצוות ועבור הפעוטות עצמם.
בארגונים המפעילים את מעונות היום במחיר מפוקח ("מעונות הסמל") מעריכים כי המחסור מוביל לכך שלכ-20 אלף פעוטות לא נמצא בסופו של דבר מקום, בשל המחסור בצוותים. בארגונים מלינים על שחיקה מתמדת של הצוותים, המתבטאת בעזיבות תכופות. "חלק גדול מהעובדות החדשות עוזבות תוך חודשים בודדים", אומרת פאר, "הן לא מחזיקות מעמד".
"העומס אדיר"
בארגונים תולים את הסיבה לקושי קודם כל בשכר המטפלות, הנגזר משכר הלימוד המפוקח שלא התעדכן בשנים האחרונות. אך ישנן גם סיבות נוספות: הכללים המחייבים בישראל מאפשרים יחס תקינה גבוה במיוחד בין מטפלות לבין פעוטות, כך שכל מטפלת אחראית על כמות גדולה של פעוטות, הרבה מעל הנהוג במדינות מפותחות אחרות. "יחס החניכה לא הגיוני בעליל", אומרת קמרינסקי, "העומס שמוטל עליהן הוא אדיר".
קרן קמרינסקיויצווישנה גם שאלת המעמד. על אף שגם מעמד המורות והמורים רחוק מלהיות גבוה, בתחום הגיל הרך התמונה קשה אף יותר: למקצוע הזה אפשר להיכנס ללא דרישות סף כמו תואר או הכשרה ייעודית. אמנם לפני כארבע שנים עברה האחריות על מסגרות הגיל הרך למשרד החינוך, ובמסגרת זו גם נכנסו לתוקפן תקנות המחייבות את המטפלות לעבור הכשרה באורך 220 שעות. מדובר בשינוי חיובי, אך נדמה שזה פשוט לא מספיק. "המקצוע הזה עדיין לא נחשב לפרופסיה, אין לו מעמד. זה צריך להשתנות", אומרת קמרינסקי.
בישראל עתירת הילודה ישנם קרוב ל-600 אלף פעוטות, רובם המוחלט לא נמצאים במסגרת המוכרת למדינה. חלקם בבית עם ההורים במסגרת חופשת הלידה, אחרים נמצאים אצל מטפלת פרטית במסגרת קטנה שחוק הפיקוח על מסגרות לגיל הרך לא חל עליה. מספר לא ידוע של פעוטות שוהה במסגרות שאמורות להיות מפוקחות, אך לא דיווחו על עצמן כחוק.
לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא דוגמה לתוצאותיו הרות האסון של המצב הזה: בחודש ינואר האחרון נפטרו שני תינוקות ששהו במעון בלתי מפוקח, שלא כחוק, בירושלים. נתונים שנחשפו בכנסת לאחר מכן גילו תמונה מדאיגה: בירושלים, כמו בערים נוספות שבהן אוכלוסייה במצב סוציו-אקונומי נמוך, רק שיעור קטן של הילדים שוהים במעונות מפוקחים. בארגונים חוששים שכל סגירה של מעון מפוקח, בשל הקושי לגייס צוותים, תוביל עוד ילדים למסגרות בלתי מפוקחות.
"קל להתעלם מאיתנו"
שאר הפעוטות בישראל נחלקים בין מעונות מפוקחים במחיר מסובסד, המופעלים בידי ארגונים דוגמת ויצו, נעמת, אמונה ועוד, ובין מעונות פרטיים - שמתמודדים גם הם עם קושי להחזיק בצוותים. לדברי יניב בר אור, מנכ"ל התאחדות מעונות היום הפרטיים בישראל, עמותה המאגדת מאות מסגרות פרטיות לגיל הרך, בשנה האחרונה נסגרו 40 מסגרות מקרב חברות עמותה. לדבריו, גם מנהלות המסגרות הפרטיות מתקשות להעסיק נשות צוות שיישארו בתפקיד לאורך זמן, ודרישות השכר המאמירות מתגלגלות בסופו של דבר אל ההורים.
"זורקים אותנו מאחד לשני". חלק מהמעונות נותרו סגורים
(צילום: shutterstock)
הסבבים האחרונים באיראן, שהשביתו את מסגרות החינוך לימים ארוכים, היו אחת מנקודות השבר. גני הילדים ובתי הספר היו סגורים אך לימדו מרחוק, לפחות על הנייר, מה שאפשר לגננות ולמורות להמשיך לקבל שכר. ואילו במסגרות הגיל הרך, מצאו את עצמם המפעילים מול שוקת שבורה: הורים כועסים שביקשו פיצוי על שכר הלימוד, ועובדות שחוששות מפני פגיעה בשכרן. בהמשך גובש מתווה חל"ת, אך במעונות חשו נטושים. "בכל פעם שיש משבר, המדינה משאירה את המעונות הפרטיים לבד", אומר בר אור, "שמעתי על מנהלות גן שאמרו, 'אני מתמחרת מראש את הסגר הבא'. אין לה ברירה".
גם במעונות במחיר מפוקח התחושות דומות. לדברי פאר, "קיווינו שהמעבר למשרד החינוך יוביל לכך שיהיה גוף אחד שאמון על כל שלבי החינוך, אבל המצב בפועל הוא שבכל משבר עדיין קל להתעלם מאיתנו. המשרדים הממשלתיים 'זורקים' אותנו מאחד לשני. במשרד האוצר אומרים: 'אתם עסק לכל דבר', ומצד שני מוטלות עלינו דרישות פיקוח מצד משרד החינוך. אז מי אחראי עלינו? תחליטו".
