נרחיק עדות: כחודשיים לפני משאל העם בעניין הפרישה מהאיחוד האירופי, ביוני 2016, כמעט כל הסקרים צפו שהבריטים יאמרו לא לברקזיט. כחודשיים לפני הבחירות בארצות-הברית, בנובמבר 2016, הילרי קלינטון הובילה בפער של כ-10% מול דונלד טראמפ. כחודשיים לפני הבחירות בארצות-הברית בנובמבר 2024, לקאמלה האריס היה יתרון על טראמפ. ובכל זאת: בריטניה הפתיעה והצביעה ברקזיט, אמריקה הדהימה והצביעה פעמיים טראמפ.
(צילום: אלכס קולומויסקי, ilia YEFIMOVICH / AFP, יאיר שגיא, יונתן זינדל/פלאש 90)
כך קרה גם בישראל ב-1996, ב-2015 ובשנת 2022. הסקרים נטו חסד למרכז שמאל – אבל הקלפיות שאגו נתניהו. בשש מערכות פוליטיות בשלוש מדינות שונות, גם הסוקרים וגם האליטות לא קראו את המפה ולא זיהו נחשול לאומני-פופוליסטי אשר עמד להטביע את הסדר הליברלי. האם תרחיש דומה עלול להתממש גם בישראל ב-27 באוקטובר 2026?
נכון לעכשיו, לליברלים יש סיבות טובות להיות אופטימיים. במרבית הסקרים "ישר" זוכה ליותר מנדטים מהליכוד וגדי איזנקוט פופולרי יותר מנתניהו. לרשות הליברלים עומדת תשתית אירגונית שלא הייתה להם בעבר ולאוהדים שלהם מוטיבציה חסרת תקדים. בה בשעה בימין בוקה ומבולקה והזעם על השתמטות החרדים תוקע טריז בגוש נתניהו. אבל יש גם רעשים אחרים: ישראל מתחזקת. ישראל הופכת ליותר לאומית וליותר דתית. הנאורות-אאוט; הכוחנות-אין. ובעוד שאצל רבים גואה הזעם על ראש הממשלה, אצל אחרים הזעם ממוקד במימסד הצבאי, המשפטי והתקשורתי.
שתי עובדות בסיסיות וסותרות מעצבות את מערכת הבחירות הנוכחית: נתניהו (הרבה) יותר חלש והימין (הרבה) יותר חזק. אותו 7 באוקטובר אשר שחק את המנהיגות של ביבי, הפך מיליוני ישראלים ליותר ניצים ואמוניים. רוח הזמן אינה שלום אלא טרנספר. כיוון שכך, מי שיקבע את תוצאות הבחירות הן מפלגות ימין שאינן מזוהות עם נתניהו. וינטר, בן גביר, סמוטריץ' ופייגלין הם הטרנד. ימין קיצוני, כריזמטי וחסר גבולות עלול להעניק לראש ממשלה מזדקן את הדם החדש והגועש שלו הוא זקוק כדי לשרוד.
הפעם המאבק הוא על הבית. להיות או לא להיות. אם ב-27 באוקטובר לא יתחולל מהפך ממלכתי מובהק, ישראל תעבור את נקודת האל-חזור וחשיכה תרד על המפעל הציוני
אי הוודאות עמוקה. לנתניהו אינספור בעיות: הטירלול של הקיצוניים; ההשתוללות של החרדים; חוסר התיפקוד של הממשלה; יוקר המחיה. אבל לנתניהו גם כמה נכסים שלא היו לו בבחירות הקודמות: ערוץ 14; הקריסה של כתבי האישום; אי האמון המתעצם במערכת המשפט ובפיקוד הצבאי הישן. כך שבעוד שבתרחיש מסוים קל לתאר את קץ עידן נתניהו, בתרחיש אחר אפשר בהחלט לדמיין הפתעת אוקטובר הרת אסון.
אל מול אי הוודאות, המחנה הליברלי היה חייב לנהוג בזהירות. לא להיות שאנן, לא לקחת סיכונים, לפעול באופן ממוקד. לא לעסוק בקטטות פנימיות ולא להתמכר למשחקי אגו ולהתאחד. להציע לבוחרים מפלגת שלטון חלופית גדולה, חזקה וציונית. אבל למרבה הצער, הליברלים נהגו אחרת. בתחילה הם הימרו על איש אחד בשם בנט ואחר כך הם הימרו על איש אחר בשם איזנקוט. גם אל מול סכנה גדולה, קרובה ומיידית – הנאורים הישראלים לא שילבו ידיים.
רוב הליברלים יודעים: הפעם המאבק הוא על הבית. להיות או לא להיות. אם ב-27 באוקטובר לא יתחולל מהפך ממלכתי מובהק, ישראל תעבור את נקודת האל-חזור וחשיכה תרד על המפעל הציוני. אבל מה שיקבע את תוצאות המאבק הוא השבוע הקרוב – עד לסגירת הרשימות לכנסת. על כן עוד היום נפתלי בנט חייב לקבל את ההובלה של גדי איזנקוט. גדי איזנקוט חייב לאסוף אליו את בנט כמעין סגן-נשיא. רגע לפני חצות מנהיגי "ישר" ו"ביחד" חייבים להקים את המפלגה הלאומית-ליברלית הגדולה, אשר רק בה תהיה די עוצמה כדי לעמוד מול הצונאמי הלאומני. עתידה של מדינת ישראל תלוי במידה רבה במידת האחריות שאותם יגלו שני פטריוטים ישראלים בימים הקרובים. גדי ונפתלי – עליכם.
