המערכת הפוליטית הישראלית שונאת ריענון. הדמויות בכנסת מתחלפות לאט מאוד, מפלגות מונצחות, פוליטיקאים מזדקנים על כיסאותיהם, לאחר שהמפלגות הקיימות קבעו את חוקי המשחק והינדסו אותם למניעת תחרות, וכך מפסידה ישראל מנהיגים חדשים שחלקם יכולים היו לתרום רבות למדינה ולחברה, אם רק היה להם צ'אנס לחדור לכנסת. מניעת השינויים מתבצעת באמצעות מימון המפלגות ואחוז החסימה, שכשמו כן הוא - חסימה.
מימון המפלגות ניתן למפלגות לפי גודלן וזהו כבר יתרון למי שבפנים. מתמודדים חדשים צריכים לגייס סכומי עתק, ואם הצליחו, מחכה להם אחוז החסימה שמאיים לסבך אותם בחובות עתק אם לא יעברו. לכן הם חייבים לגייס סכומים עוד יותר גדולים כחלק מהמאמץ להתגבר על אחוז החסימה, וביחד מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. האילוצים הללו גם יוצרים עיוותים.
מוטי לייטנר בהשקת קמפיין הבחירות של המפלגה "הציבור החרדי"
(צילום: גיל יוחנן )
התמריץ הגדול של בנט לחבירה ללפיד היה מימון המפלגות הענק של "יש עתיד", שלפי סקרים רבים לא היה לה עתיד, וכך מוצא את עצמו בנט המתנגד למדינה פלשתינית, ברשימה אחת עם נועם תיבון התומך בה. הביחד הזה לא משדר יותר מדי אמינות ומרחיק מהם אנשי שמאל וימין. החסמים הללו גורמים לכך שאין לנו מפלגה חרדית התומכת בהשתלבות ושרות, כמו שהיתה מפלגתו של הרב חיים אמסלם שהסתכסך עם ממסד ש"ס, והסיכויים של אלו שבכל זאת מנסות, אינם גבוהים. אין לנו מפלגה ערבית המעוניינת באמת בהשתלבות בישראל, אלא קומוניסטים, לאומנים או איסלמיסטים חייכנים שאסור להאמין להם, למרות שקיימים לא מעט ערבים שכן היו רוצים השתלבות בישראל. אחוז החסימה מנע את שמיעת קולה של מר"צ בכנסת הנוכחית, קול שאני לא אוהב, אבל יש לו קהל, ומנע בזמנו את כניסת "התחיה" ב-1992, ועליית ממשלת אוסלו שחוללה בכייה לדורות.
אפשר להיכנס לכנסת באמצעות פריימריז יקרים במפלגות ספורות, או בנאמנות מוחלטת לבוס של מפלגות ללא בחירות פנימיות, או עבר של גנרל, שהוליד ראשי ממשלה כושלים כגון רבין, שרון וברק שגרמו נזקים גדולים, כי הצלחה בצה"ל אינה מחייבת התאמה לפוליטיקה, והציפייה מהם לנהל מדינה על סוגיות הכלכלה, החברה ומדיניות החוץ, היא חסרת שחר.
למה הציבור הישראלי אינו ראוי לזכות במנהיגים כגון מוטי לייטנר, ראש מפלגת "הציבור החרדי" שרוצה להשתלב במדינה? או מפלגת "עוז" של עינת וילף המבריקה והמקורית, או אמיר אביבי, אחד האנשים המרשימים והרציניים ביותר בארץ, שהתכוון להתמודד, או מפלגתו של עופר וינטר, שכל מהותה הוא שינוי, שכניסתה לכנסת אינה מובטחת?
המפלגות הקיימות יצרו מחסומים ציניים למניעת תחרות. השיטה להילחם בכך היא הקמה צינית של סיעות שיתמודדו לכנסת תחת דגל של התגברות על אחוז החסימה, ויורכבו ממפלגות חדשות בעלות גוון כללי זהה שבאופן מוצהר יודיעו שההתארגנות היא רק לצורך צליחת המחסום. הצטברות הפופולריות של מרכיבי המפלגות הללו יתבטאו בסקרים והסיכוי הגדול לעבור ביחד את אחוז החסימה ירגיע את הבוחרים מהחשש לבזבוז קולם.
לדוגמא, מפלגה בעלת גוון כללי ימני הכוללת את ירון זליכה, אבי מעוז, משה פייגלין, עינת וילף, אמיר אביבי, מוטי לייטנר וכו' אינה יכולה להתקיים אלא לצורך הבחירות, עם היפרדות מיידית לאחריהן, כמו שנפרדים מאנשים זרים לאחר "איחוד" של נסיעה משותפת באותו אוטובוס לאותו כיוון כללי. זהו מהלך שנועד "לדפוק את השיטה" שנתפרה כדי להפוך את יוזמיה לחסרי תחליף.
