בעוד שהשאלה המרכזית במערכת הבחירות היא עדיין מי, ואם בכלל אפשר, להחליף את נתניהו – השאלה שכמעט לא נשאלת היא מה יחליף אותו, אם וכאשר. כלומר, מה המדיניות האלטרנטיבית שישראל תצעד בה אם הליכוד לא יוביל אותה. והאמת העגומה היא שטרם שמענו על חלופה אסטרטגית אמיתית. שאול מרידור, למשל, הוא מועמד חדש ומצוין לכנסת מטעם “ישר!”, אך כשנשאל מה עמדת מפלגתו בעניין מדינה פלסטינית השיב בהתחמקות שמאפיינת את שאר נציגי המפלגות: "זה לא רלוונטי לקדנציה הזו".
תקיפה בחאן יונס
(צילום: Bashar Taleb / AFP)
גם ממשלת השינוי טענה שהתהליך המדיני אינו רלוונטי, אלא שהזמן אינו עומד מלכת והמציאות שהכתה בנו ב-7 באוקטובר הוכיחה שהשאלה הפלסטינית סופר רלוונטית. תהליך מדיני לוקח זמן, גם מבחינת הכשרת הלבבות בשני הצדדים, וגם כדי להבטיח שמדינה פלסטינית תהיה מפורזת ולא תוכל לסכן אותנו, ובמקביל תהיה מוסכמת על הפלסטינים עצמם.
אפשר, כמובן, להתנגד לכל הסדר, כפי שנתניהו מציע, אך הדרך של התעלמות היא חלק מהקונספציה שהובילה לטבח.
כשאין אלטרנטיבה לדרך, המערכת הפוליטית, על כל גווניה, מציעה לנו להתרכז רק בהבטחת הביטחון. אבל אי-אפשר להילחם בכל החזיתות לנצח. לא מבחינת המחיר הכלכלי ובוודאי לא מבחינת המחיר האנושי. מה עוד שהסדרים מדיניים הם גם המפתח לפיתרון סוגיות אחרות, כמו גיוס החרדים, שיהיו פחות נחוצים ללא מלחמות, השקעה בחינוך, סיכול הפשיעה בחברה הערבית ועוד סוגיות שיוותרו מאחור אם תקציב המדינה ימשיך להתרכז רק בביטחון.
כשאין אלטרנטיבה לדרך, המערכת הפוליטית, על כל גווניה, מציעה לנו להתרכז רק בהבטחת הביטחון. אבל אי-אפשר להילחם בכל החזיתות לנצח
ומה שעגום הוא שאפשר גם להתחיל לנווט את ישראל לפרק חדש אחרי שלוש שנות מלחמה, אבל הפוליטיקאים מציעים לנו להמשיך לחיות את אותה מציאות. הדבר דומה למי שיפסיד בקרב, משום שהתכונן למלחמה הקודמת.
ישראל הפגינה כוח עצום במגוון חזיתות, ואת צה"ל צריך לחזק, לעדכן ולשמר עירני על הגבולות, אבל לא לחינם גם טראמפ מכנה את נתניהו, כשהוא מתבקש להחמיא לו, "ראש הממשלה הטוב ביותר לזמן המלחמה".
הרמז בדברי טראמפ הוא שצריך לבחור מנהיג שיזהה את ההזדמנויות שנפתחו: בקרוב ייערכו בחירות ברשות הפלסטינית; העולם הערבי גם הוא מתארגן מחדש; האיום האיראני, למרות ההפחדות, נחלש במידה רבה; ואילו בעזה חמאס איבד מכוחו ומהתמיכה שהיתה לו.
כל אלה מחייבים מדינאים רציניים להשיב על שאלות קונקרטיות שכלל לא עולות לדיון: האם ישראל רוצה לקדם את תוכנית מועצת השלום שמחייבת נסיגה מהרצועה ולתת צ'אנס לשלטון שיחליף את חמאס? האם ישראל מעוניינת בהסכם עם סוריה ומוכנה לסגת מהגולן הסורי לשם כך? האם אנחנו מוכנים להסכם עם לבנון, או מתעקשים להמתין עד שחיזבאללה יתפרק (מה שלא יקרה)? ומה לגבי סעודיה? האם לא כדאי לפתוח במו”מ, רק מו”מ, עם הפלסטינים כדי לסלול את הדרך להסכם עימה, או שאנחנו מוותרים? וגם היחסים עם טורקיה צריכים לעלות לדיון – האם בהכרח אנחנו במסלול התנגשות, או שאפשר ללמוד את הלקח מהניסיון הכושל להחליף את המשטר באיראן ומאחורי הקלעים לנסות להגיע להבנות?
אף תשובה אינה פשוטה, וברור שטראומת 7 באוקטובר מקשה לגייס את הציבור להסדרים. אבל כל עוד איש מהמועמדים לא מעז להציע אסטרטגיה חדשה, הבחירות הקרובות, בכל תוצאה, לא יניבו שינוי אמיתי.
