בקבוצת הווטסאפ "מילואים לפרמדיקים בלבד" נשלחות עשרות מודעות דרושים בשבוע. שלוש שנים לתוך המלחמה, צה"ל מתקשה לגשר על בורות כוח האדם, ומקושש צוותי רפואה בכל פינה אפשרית. פרמדיקים ופרמדיקיות צמודים לכל כוח מתמרן: בעזה ובלבנון, ביהודה ושומרון ובפעילות מיוחדת. תכליתם אחת ויחידה – להציל חיים. אבל בישראל שבה המחוות והסמלים מכריעים את המציאות, לוחמים שמסרבים לצאת למשימה מבצעית בגלל נוכחות של פרמדיקית הופכים לקדושים מעונים, זוכים למחיאות כפיים מרבנים ועיתונאים, ואפילו שרים בממשלה ממהרים להלבין את המרד.
בשבוע שעבר נשפטו 16 לוחמים מגדוד רותם של חטיבת גבעתי כיוון שסירבו לעלות לרכב המשוריין בטענה ששהייה ממושכת עם אישה בחלל סגור מנוגדת לכללי הצניעות ולהלכה. מפקדי הכוח עירבו את רב חטיבת גבעתי, שפסק מפורשות כי לצורך מבצעי אין מניעה הלכתית והורה להם לעלות לכלי, אך הם עמדו בסירובם. הפעילות בוטלה, הלוחמים נשלחו לכלא, והסערה הציבורית כתבה את עצמה.
צ' במדים. "נציגי המגזר בו גדלתי מפנים לי ולחברות שלי עורף"
אם לפני 15 שנה המאבקים של השירות המשותף מוצו בסירוב של חיילים דתיים להקשיב לחיילת שרה, היום התמונה מורכבת פי כמה. אחוז הלוחמות והנשים בתפקידי מפתח בצבא זינק פלאים – גם בשל המאבק החברתי לפתיחת תפקידים לנשים, ובעיקר בגלל מחסור משמעותי בכוח אדם שחיילות איכותיות ידעו למלא. גם המאבקים בחברה הישראלית החריפו פי כמה – הקיטוב הגיע לשיא, הכוח הפוליטי של הקבוצה החרד"לית בתוך הציונות הדתית ובהנהגת המדינה גבר.
בישראל כל מאבק חברתי על דמותה של המדינה מתורגם באופן מיידי אל שורות צבא העם – וכך גם בכל הקשור למקומן של נשים. מקרה הבוחן של הפרמדיקית בנמ"ר מזמן חשיבה בשני רבדים: סביב האתגר האמיתי בשורות הלוחמים, וסביב המאבק על דמותה של ישראל כשצה"ל הוא בסך הכל עוד שחקן על לוח השחמט.
מקרה בוחן
הפרמדיקיות הן מקרה בוחן מעניין, כיוון שזהו לא תפקיד חדש. קורס פרמדיקים הוא קורס קשה וממיין שאורכו שנה וחודשיים, והרכבו חצי גברים וחצי נשים. הנשים חתומות על "דין אישה כדין גבר" – כלומר עליהן לשרת שלוש שנים בשירות סדיר. מקצוע הפרמדיק הצבאי נוסד בסוף שנות ה-90. במלחמת לבנון השנייה שילוב נשים בתפקיד היה עדיין בחיתולים, והן הוצבו בעיקר בגדודי בט"ש, ביחידות פינוי בהיטס (669) או בתאג"דים עורפיים בגבול, אך במלחמה נרשם תקדים היסטורי של רופאה קרבית ראשונה מעבר לקווי האויב. סגן ד"ר מרינה קמינסקי, רופאת גדוד 52 של חטיבת השריון 401, נכנסה לעומק דרום לבנון, פעלה תחת אש והעניקה טיפול רפואי מציל חיים לעשרות לוחמים. היא עוטרה בצל"ש מפקד פיקוד המרכז והייתה האישה היחידה שקיבלה צל"ש במלחמה זו. במבצע צוק איתן נכנסו עשרות פרמדיקיות של צה"ל לראשונה אל תוך שטח רצועת עזה לצד כוחות לוחמים.
רק בצה"ל יכולים להבטיח לחייל בחטיבת חשמונאים שייצא מן השירות כפי שנכנס, ושלעולם לא ייאלץ להביט באישה במדים. רק בצבא מתעקשים לבנות עבורם חממות של בדלנות
"אני גדלתי בציונות הדתית, וחונכתי מגיל אפס שההגנה על המדינה זה הדבר הכי חשוב שיש", מספרת צ' (24), פרמדיקית במילואים. "הייתי בגדוד הצופים הדתיים שנקרא על שם בניה שראל, שנפל בצוק איתן, והחלום שלי היה ללכת בדרכו". צ' שירתה בסדיר בגדוד שקד של גבעתי והיום היא עושה את הטיול הגדול בתשלומים – בין צו מילואים אחד למשנהו. "סיימתי הכשרה רגע לפני 7 באוקטובר, אפילו לא הספקנו לעשות טקס. רוב השירות שלי הייתי בעזה, ומיד כשהשתחררתי קיבלתי צו מילואים.
"המאבק נגד הלוחמות, והפרמדיקיות במיוחד, נוגע לי במקום הכי אישי כי אני מכירה את הציבור הזה. אלו חברים ומשפחה שלי. גדלתי במגזר שחינך אותי לתרום הכי הרבה שיכולתי – והנה עכשיו הנציגים של המגזר הזה מפנים לי ולחברות שלי עורף".
צ' אישה צעירה ומרשימה, צעירות כמוה נקראות מלח הארץ. באוקטובר הקרוב תשוב ארצה לעוד סבב מילואים. לאורך כל דבריה היא נזהרת מכל התלהמות או האשמה. חשוב לה לתאר את תנאי השירות המורכבים כהווייתם, והיא מדגישה את הפער הקריטי בין אחוות הלוחמים בשטח לבין הסיבוב הפוליטי מול אירועים נדירים ונקודתיים.
"גם אצלנו בגדוד יש מחלקות ביינישים שמגיעים לשירות מקוצר של שמונה חודשים. בתוך הלחימה היו אין-ספור רגעים קשים, לא נוחים ומבאסים. זה לא קשור לאמונה דתית. אף חיילת לא משתוקקת להתאפק שעות בשביל פיפי בדיסקרטיות, לא חולמת על ימים שלמים בלי מקלחת ולא בא לה לישון ראש וזנב בנמ"ר עם לוחמים מסריחים. להיות לוחם זה לא קל ולא מתאים לכל אחד, אבל אנחנו עושים את זה כי אנחנו מבינים את חשיבות המשימה. זה גם מה שחוויתי מהחיילים הדתיים בסדיר ובמילואים. הם הפכו לחברים שלי והם הבינו את החשיבות שלי בתוך הצוות.
"לכל פרמדיק יש חובש שצמוד אליו, הם צוות טיפולי שלא נפרד אף פעם. החובש שהיה צמוד אליי היה בייניש מישיבת עתניאל והיה נשוי. על פניו – מתכון לפיצוץ ולמחאה, אבל בשטח שום דבר מזה לא קרה. ידעתי בדיוק מה הגבולות שלו, והוא ידע מה הגבולות שלי. תמיד בהתחלה כשמגיעים למחלקה חדשה יש מידה של חשדנות, אבל חלק מהמקצועיות זה לבנות אמון. אין לי מושג אם הוא היה מעדיף גבר לצידו, אבל במבחן התוצאה זה לא משנה - זה האדם שאני הכי סומכת עליו בעולם. ואני חושבת שזה הדדי".
שי פישר, פרמדיקית: "אוי ואבוי אם יהפכו את זה לדתיים נגד פרמדיקיות, כי זה לא המצב. מטשטשים אותנו עם אידיאולוגיה, כשבמציאות בשבעה של סבתא ודוד שלי שנהרגו מטיל קראו לי שוב למילואים"
יש רגע בשיחה שהקול של צ' נשבר. כשהיא מזכירה את חברתה אגם נעים, הפרמדיקית שנפלה בעזה כשניסתה להציל חיים והלוחמת היחידה שנפלה בתמרון הקרקעי. "אגם מגיעה מקיבוץ משמרות. אין יותר חילוני מזה. ושמו אותה עם ביינישים גמורים, כאלה שלא דיברו יותר מכמה מילים עם אישה בחיים שלהם. בהתחלה זה היה לא קל, אבל בגלל שהיא הייתה כל כך מקצועית ומתחשבת והם היו מקצועיים ומתחשבים – נוצר שם קשר מיוחד.
"אני החלפתי אותה אחרי שהיא נהרגה, וגיליתי שהחיילים האלה פשוט מעריצים אותה. הם ממש הרגישו גאוות יחידה שהיא אחת מהם ותמיד הזכירו כמה הם סמכו עליה, ואיך אין אף אחד שישווה לה. בזמן שבחדשות שומעים על חיילים שלא מסכימים להיות שעתיים בנמ"ר עם פרמדיקית וכל העולם גוזר על זה קופון, אני רוצה שתזכרו את אגם ואת החברים הדתיים שלה".
שי פישר (24) מכפר יובל מתארת מציאות דומה. "התחלתי כפרמדיקית ב-401 בגדוד שריון, ואז בסיירת גבעתי. במלחמה הייתי אישה לבד – כל התאג"ד היה מורכב מגברים: רופאים וחובשים שהם לוחמים. הייתי בבלטה, בחברון, בעזה. ב-7 באוקטובר הוקפצתי לכיסופים בזמן שהמשפחה שלי מפונה מכפר יובל. אף לוחם שנמצא לצידי לא עושה לי טובה, אני לא בעיה של אף אחד, והאמת היא שגם אף פעם לא הרגשתי ככה. שירתי עם דתיים, עם ביינישים, עם דרוזים – תמיד ידענו להתחשב. כל אחד מבין שזו סיטואציה קשה וצריך להבין את הצרכים של השני.
"כל החוויות שלי עם הציבור הדתי במלחמה היו מקסימות. אני אדם ישיר וכשאני רואה אדם עם כיפה אני תמיד אשאל מה הגבולות שלו בשביל שאני אדע איך להתנהל. אוי ואבוי אם יהפכו את זה לדתיים נגד פרמדיקיות, כי זה לא המצב. בסוף מטשטשים את המציאות עם אידיאולוגיה: במציאות אין מספיק פרמדיקים. במציאות זה לא דבר חדש שפרמדיקיות נכנסות לשטח אויב. במציאות סבתא שלי ודוד שלי נהרגו מטיל קורנט שנורה על הבית שלהם. בזמן שאני בשבעה – קראו לי שוב לסבב, כי המחסור הוא כל כך גדול".
כל המורכבות מתאדה באחת
אז בשטח כולם – דתיים וחילונים - מנסים להתחשב. לומדים את הגבולות, נושכים שפתיים במצבי קצה לא נעימים, ובוודאי גם שוגים. אבל במגרש הפוליטי? שם כל המורכבות הזו מתאדה באחת. הקמפיין החרד"לי מבקש לצייר את שילוב הלוחמות כגחמה פרוגרסיבית שנכפתה על הצבא, בעוד שהמציאות המבצעית מוכיחה שמדובר בצורך נואש ומציל חיים.
האבסורד הוא שמי שמובילים את הקו הבדלני והתקיף ביותר מגיעים דווקא מתוך ישיבות הסדר חרד"ליות – אותם מוסדות שלא נוקפים אצבע כדי להרחיב את שורות הלוחמים. חיילי ההסדר משרתים במסלול מקוצר, והנהגתם הרבנית יישרה קו עם הפוליטיקאים החרדים שמיסמסו חוק גיוס שוויוני. כשחיילי ישיבות בית שאן ומצפה רמון סירבו פקודה – חרף פסיקתו המפורשת של רב החטיבה – הם עשו זאת בידיעה ברורה שיזכו לגיבוי פוליטי ורבני. זוהי הפגנת שרירים פוליטית במסווה של אדיקות דתית.
האבסורד הוא שמי שמובילים את הקו הבדלני והתקיף ביותר מגיעים דווקא מתוך ישיבות הסדר חרד"ליות - אותם מוסדות שלא נוקפים אצבע כדי להרחיב את שורות הלוחמים
תקרית הסירוב בנמ"ר הייתה יכולה להישאר בגדר אירוע משמעתי נקודתי, אך באקלים הנוכחי היא משמשת תמונת רנטגן לתהליכי עומק מבהילים: היבריס שנולד מתוך ברית לא קדושה בין שררה שלטונית לטהרנות מגזרית.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס הכניעה לסמן הקיצוני ביותר היא גם זו שהולידה הבטחות מנותקות מכל מציאות לציבור החרדי שמתגייס. רק בצה"ל יכולים להבטיח לחייל בחטיבת חשמונאים סטריליות הרמטית – הבטחה שייצא מן השירות כפי שנכנס, ושלעולם לא ייאלץ להביט באישה במדים. בעולם האמיתי, במרחב הציבורי והתעסוקתי, חרדים מתערבבים, נפגשים ומשתנים; רק בצבא מתעקשים לבנות עבורם חממות של בדלנות.
הרעיון הממלכתי – זה שמבקש התחשבות והתאמה הדדית, אך מסרב בתוקף להפוך את צה"ל לפדרציה של שבטים – נרמס תחת פתרונות נוחים לרגע, שהם הרסניים לעתיד. כשאחוות הלוחמים בתוך הכלי המשוריין מוחלפת במבחני כניעה אידיאולוגיים, לא רק הפרמדיקית נותרת בחוץ. הרעיון של צבא העם כולו נסדק.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.09.26
