שיח הטרנספר התקיים בתנועה הציונית מראשיתה. בכירים בה הירהרו לא מעט באפשרות להעתקת האוכלוסייה הערבית מארץ ישראל, לרוב באמצעות פיתוי כלכלי או בהסכם עם מדינות קרובות ורחוקות. לעזה, שמזוהה עם בעיית הפליטים, היה תמיד מקום מרכזי בדיון, בפרט מאז השתלטה ישראל עליה ב-1967, אז קודמו פרויקטים רבים (וכושלים) לדילול או ריקון הרצועה מתושביה.
סוד כוחה של הציונות היה תמיד ביכולת לקדם חזון נועז ופורץ דרך, אך במקביל לפעול באופן מפוכח, לזהות מגבלות ומדרונות פוטנציאליים, ולאור זאת להתגמש ולשנות מדיניות ויעדים. הדבר גולם ברעיון הטרנספר. כשהתברר לאורך השנים שהסבירות למימושו קלושה, שהמאמץ ליישומו יגבה נזק מדיני כבד, ושקשה לשכנע את הפלסטינים לעקור "מרצון", נדחק הרעיון לשולי השיח. הוא מעולם לא נעלם, אך נשא לרוב תווית סהרורית ואף מגונה, תוך זיהויו עם זרמים קיצוניים.
היחס לטרנספר השתנה דרמטית מאז טבח 7 באוקטובר. בצל הטראומה הכואבת, הרעיון נע בהדרגה למרכז השיח ומגולם באג'נדה של מפלגות הימין: נתניהו דבק בחזון הריביירה הים-תיכונית של טראמפ (למרות שהאחרון זנח מזמן את הנושא), כ"ץ הקים מינהלת הגירה שלא ברורים מעשיה, והמפלגות שמימין לליכוד מגדירות את "ההגירה מרצון" כיעד מרכזי.
עופר וינטר
(צילום: שלו שלום)
השיח בסוגיית הטרנספר הוא בבואה לשינויים בחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר. בראש ובראשונה זוהי עדות להמרת חשיבה מורכבת ומפוכחת בפנטזיות. כל זאת, בחסות דימוי כוזב לגבי "תיקון לחשיבה הכושלת שלפני 7 באוקטובר" שמודבקת ל"אנשים אחרים". הדבר מלווה בבוז כלפי ביקורת, בפרט כזו המתריעה מאיבוד לגיטימציה בעולם, חשש שעמד פעם במוקד שיקולי המדינאים. השגריר האקבי, אוהד מובהק של ישראל בכלל ומחנה הימין בפרט, הציג מראה קשה, כשקבע אמש כי באיו"ש משתולל טרור יהודי, ושאין כל תוכנית למימוש הגירה בכוח מעזה. יתר העולם חריף הרבה יותר בביקורתו, הן כלפי המתרחש באיו"ש והן כלפי התפתחות דיון הטרנספר.
שיח הטרנספר מבטא גם הקצנה בעולם הערכים הישראלי. הטבח הנפשע של 7 באוקטובר שלווה בכמיהות להכחדת ישראל (שלא נעלמו), הצדיק את המכות הקשות שהונחתו על הפלסטינים במלחמה, שניתן להשוותן לעמים אחרים שספגו התקפות אכזריות ונקמו באויביהם, כמו ברית-המועצות בגרמניה הנאצית או האמריקאים ביפן. ואולם, גם ליצר הנקמה אמור להיות גבול והיגיון, והוא לא יכול לשמש מצפן קולקטיבי או הכשר לכל סוג פעולה ובכל זמן, או להחליף ניתוח ריאלי של המפה הגיאו-פוליטית באזור ובעולם וניסוח תכלית אסטרטגית שנטועה בקרקע המציאות.
הטרנספר מעזה, כמו בליעת איו"ש, מגלמים במידה רבה "הדתה" של השיח האסטרטגי בישראל. מדובר ביעדים אמוניים-מגזריים שנעטפים במעטה קוסמטי מתעתע של "אסטרטגיה", שנועד לציבור הרחב שפחות מתחבר לשירי הלל בשבח הצורך בהשמדת עמלק והפלישתים (כפי שהושר באחרונה בפני נתניהו בשדרות), לאפליית גויים ברוח המקרא (לרבות אזרחים ערבים כמו יוסף חדאד), לשתיקה נוכח אלימות קשה נגד פלסטינים ושריפת מסגדים באיו"ש, ולהתלהבות לגבי בניין מקדש - כמיהות שנכפות על הכלל ומוצגות "כיעדים לאומיים - של כולנו ולמען כולנו".
נרמול הטרנספר מגולם בשיח הנינוח שמתנהל עם מייצגי הרעיון במרחב התקשורתי, בלי התקלה בשאלות קשות לגבי דרך יישום החזון, היבטיו הערכיים והמוסריים וההשלכות שיהיו לניסיון לממשו. המדיה נדרשת שלא "לזרום" עם מאמץ הנרמול, אלא להטיל ספק ולהעלות שאלות נוקבות, כפי שלא היה ערב 7 באוקטובר, וכן להימנע מיצירת "סימטריה" מאולצת בנושא
נרמול הטרנספר מגולם בשיח הנינוח שמתנהל עם מייצגי הרעיון במרחב התקשורתי, בלי התקלה בשאלות קשות לגבי דרך יישום החזון, היבטיו הערכיים והמוסריים וההשלכות שיהיו לניסיון לממשו. המדיה נדרשת שלא "לזרום" עם מאמץ הנרמול, אלא להטיל ספק ולהעלות שאלות נוקבות, כפי שלא היה ערב 7 באוקטובר, וכן להימנע מיצירת "סימטריה" מאולצת בנושא.
עמים שהונהגו מכוח פנטזיות תלושות ותפיסות משיחיות התרסקו לאורך ההיסטוריה, והיהודים מכירים זאת היטב, בפרט מחורבן הבית השני. הפלסטינים יזמו את טבח 7 באוקטובר, רואים עצמם כקורבנות המלחמה, לא מנהלים חשבון נפש ורבים מהם שוללים את זכות ישראל להתקיים. אם הייתה ישראל אימפריה עולמית בימי קדם ייתכן שהייתה יכולה לנקוט צעדים דרסטיים. אבל היא מדינה ששואפת להיות חלק ממשפחת העמים במאה ה-21, שכוחה אינו בלתי מוגבל, שלא יכולה להתנהל כמשק אוטרקטי או כספרטה החדשה או להנדס גיאוגרפית ודמוגרפית את האזור, וגם הוכח שלא יכולה להכחיד את אויביה, כמו שמבטיחה ההנהגה לאזרחים. ישראל מפוכחת אינה כזו שמכורה לכוח ופועלת לממש אשליות מסוכנות ומאמינה ביכולת לקיים מלחמת נצח, אלא יודעת לתקוף כשנדרש אך גם לקדם הסדרה, ומכירה בכך שאין תרחישים מושלמים ופתרונות קסם.
נרמול הטרנספר, קל וחומר קידום דרכים למימושו, יפגעו וכבר פוגעים בלגיטימציה של ישראל בעולם ובדימויה כמדינה שקולה, דבר שנראה כי רוב אזרחיה לא מכירים ולא מבינים את השלכותיו, ובראשן התפתחות של לחצים, ענישה ובידוד. הדבר מחדד את התובנה ולפיה מאז 7 באוקטובר ישראל אמנם הסבה לאויביה מהלומות קשות, אך סובלת מהתפוררות הקונצנזוס הפנימי, מהקצנה בעולם הערכים ובשפת השיח שהיו נהוגים בה, ומפגיעה אנושה בלגיטימציה הבינלאומית שלה, שמהווים משענת קיומית לא פחות מהעוצמה הצבאית, ואולי אף יותר.
ד”ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.26
