מיליוני יהודים יפקדו מן הסתם את בתי הכנסת בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים הבעל"ט. ועל אף שיש בעולם עשרות אלפי בתי כנסת, ומאות קהילות, עדות, זרמים ומנהגים, דומה שניתן לחלק את כולם לשתי קבוצות גדולות – כאלו שבהם את התפילה מוביל "חזן" וכאלו שבהם את התפילה מוביל "שליח ציבור". שני הביטויים הללו מתערבבים לעתים, אבל יש ביניהם הבדל תהומי.
ynet מסביר
ynet מסביר
ynet מסביר
(צילום: אבי מועלם)
ה"חזנים" הם בדרך כלל מנהיגים כריזמטיים – קולם עבה וחזק, מנגינותיהם מדויקות, ויש להם כישרון מוסיקלי מובהק. הם יודעים לפייט, להרעים ולהנעים. הם מעדיפים לעמוד על הדוכן בקדמת בית הכנסת, כשהקהל מאחוריהם, ובדרך כלל הם אלו ששרים, מובילים ומסלסלים, בעוד הקהל מאזין או מצטרף בלחישה. "שליחי הציבור", לעומתם, אלו בעלי תפילה מסוג אחר – הם משתדלים לעמוד במרכז בית הכנסת כשהציבור מקיף אותם מסביב. קולם עשוי להיות רועד ואף צרוד, והם מרבים לשתף את הציבור בשירה. הם לא נבחרו לתפקיד בגלל יכולותיהם הווקאליות אלא בגלל היותם מה שקרו חכמים "מעורבים בדעת עם הבריות".
בעוד בבתי הכנסת ובתפילות הימים הנוראים, ההבחנה בין סוגי בעלי התפילה היא לכאורה עניין של טעם, של מסורת או של צורת החיבור המועדפת לקדושת היום, במרחבים אחרים של חיינו, ההבחנה הזו היא עניין ערכי ומוסרי, יסודי ומכונן.
איש העסקים האמריקאי, רוברט גרינליף, שהתמחה בעולמות הניהול והייעוץ הארגוני, הבחין בספריו ומחקריו בין שני סוגי מנהלים – אלו השואפים "להנהיג" ואלו המבקשים "לשרת". ה"מנהיג", שואף בראש ובראשונה לצבור כוח והשפעה. המאמץ המרכזי שלו הוא לבסס את מעמדו ולשמר בידיו את השליטה וההובלה. המילה השגורה יותר מכל על שפתיו היא "אני". בניגוד אליו, ה"משרת" מתמקד במתן מענה לצרכים של הציבור או הארגון. ההובלה שלו אינה מבוססת על כוח וסמכות, אלא על שותפות ואמון. הוא רואה בעוזריו ועובדיו שותפים ולא פקודים, והוא מוכן לוותר על כוח ושליטה, על מנת להביא לשגשוג וצמיחה של הארגון או הציבור שתחתיו. המילה המנחה בעולמו אינה "אני", אלא "אתם" או "אנחנו".
הרב אילעאי עופרןאילעאי עופרןצילום: גדי קבלו


אם נפגיש בין משנתו של גרינליף לבתי הכנסת שלנו, הרי ש"חזנים" רואים את תפקידם כהנהגה שלי באי בית הכנסת, ואילו "שליחי ציבור" רואים את תפקידם כמשרתם. למרות חיבתי למוסיקה והערכתי למקצוע החזנות, בימים הנוראים אני מעדיף להתפלל עם שליח ציבור ולא עם חזן. כזה הקשוב לקהל, לצרכיו ולרצונותיו. שמשתדל לשתף אותו בתפילה ורואה בחיבור לציבור יתרון ולא מטרד. כפי שהסביר גרינליף, המבחן העמוק הוא האם סביבתו או מקורביו של המנהל צומחים ומתפתחים ונעשים עצמאיים וחופשיים, או שמא הם נובלים וקמלים, ונעשים תלויים בו וזקוקים לו.
בעוד שבועות ספורים ילך העם בישראל אל הקלפי, בכדי לבחור את מי שיוביל את המדינה היפה שלנו בשנים הקרובות. שבענו מ"חזנים" תאווי כוח ומעמד, העומדים בקדמת האולם בגבם לקהל, ורק קולם נשמע. כבר שנים ארוכות שאנחנו אוכלים את פירות הביאושים של מנהיגי ה"אני ואני ואני". הבו לנו מנהיגות משרתת, המבוססת על אמון ושותפות במקום על כוח ושליטה. ישראל לא צריכה חזן וגם לא מנהיג. היא צריכה פשוט שליח ציבור.
הרב אילעאי עופרן – רב קבוצת יבנה, ראש מכינה קדם-צבאית "רוח השדה"