לצד תפקיד ראש הממשלה, שבימי דוד בן-גוריון מילא גם את תפקיד שר הביטחון, בשנותיה המעצבות של ישראל תפקיד שר החוץ היה החשוב ביותר בממשלה. זה לא מקרה שראש הממשלה השני היה משה שרת, שלפני כן מילא את תפקיד שר החוץ. יחסי החוץ של ישראל עם מדינות העולם היו חלק אינטגרלי מתפיסת הביטחון והקיום.
שרי החוץ נחשבו לדומיננטיים גם בעולם, ובימי מפא"י השמות של גולדה מאיר ואבא אבן היו לא פחות ידועים מזה של בן-גוריון. גם כשמנחם בגין ניצח בבחירות 1977, המינוי החשוב ביותר בממשלתו היה של שר החוץ, ומי שנבחר אליו היה משה דיין. לאחרון היה גם חלק מכריע בהסכם השלום שישראל חתמה עם מצרים, וכאשר יצחק שמיר החליף אותו בתפקיד זה היה אות משמעותי לכך שגם המדיניות של הממשלה משתנה.
תפקיד שר החוץ היה קריטי גם תחת ממשלות האחדות בשנות השמונים: שמעון פרס הביא ל"הסכם לונדון" עם המלך חוסיין כשהיה שר החוץ תחת שמיר, וכשהליכוד הנהיג את הממשלה לבדו ברור היה שתפקיד שר החוץ – אותו מילא דוד לוי במשך שנים – מהווה מקפצה לראשות הממשלה, בין היתר משום שהשר התמקצע ביחסים עם העולם. למעשה, גם התפקיד הפוליטי המשמעותי הראשון שבנימין נתניהו מילא בישראל היה סגנו של לוי במשרד החוץ.
שר החוץ גדעון סער
(צילום: רפי בן חקון)
כשיצחק רבין נבחר ב-1992 לכהונה שנייה כראש ממשלה, לא היה ספק שהתפקיד המשמעותי לצידו יהיה שר החוץ, ואכן פרס – שמינה את יוסי ביילין כסגנו – מימש את מלוא הפוטנציאל של המשרד כשהם הובילו את הסכמי אוסלו. גם כשנתניהו רצה להעצים, בקדנציה הראשונה שלו, את מעמדו של אריק שרון הוא מינה אותו לתפקיד שר החוץ, וכששרון נעשה לראש הממשלה, והוא רצה דווקא לצמצם את כוחו של נתניהו, הוא מינה אותו רק לשר האוצר, ומינה את סילבן שלום לתפקיד היוקרתי, שבו הצליח ב-2005 להביא להחלטת האו"ם לקבוע את ה-27 בינואר לציון יום השואה הבינלאומי. ישראל של ימינו יכולה רק לחלום להוביל החלטה של האו"ם לפי רצונה.
בשנים האחרונות ממשלות נתניהו הפכו את תפקיד שר החוץ לבדיחה. במשך שנתיים (2017–2019) נתניהו בכלל לא מינה שר למשרד, ולאחר מכן התפקיד הפך לפרס ניחומים שישראל כ"ץ ואלי כהן חלקו בו ברוטציה. לאחרונה התפקיד עבר לגדעון סער, כדי לשכנעו לחבור בחזרה לליכוד לאחר שנשבע להילחם בו.
השימוש הפוליטי והמזלזל במשרד החוץ, שניכר גם במינויים כושלים לתפקידי שגריר וקונסול בעולם, הוא לא הסיבה העיקרית לכך שהמעמד של ישראל נמצא בשפל - אבל הוא ודאי אחת הסיבות לכך
השימוש הפוליטי והמזלזל במשרד החוץ, שניכר גם במינויים כושלים לתפקידי שגריר וקונסול בעולם, הוא לא הסיבה העיקרית לכך שהמעמד של ישראל נמצא בשפל - אבל הוא ודאי אחת הסיבות לכך.
בראשות משרד החוץ צריך לעמוד אדם בעל תבונה מדינית, יכולות בין-אישיות וסגולות דיפלומטיות שיאפשרו לו להתמודד בחוכמה עם ביקורת, ולא רק להגיב בתוקפנות ילדותית שעושה רושם בעיקר על מצביעיו בבית, כפי שנהגו שרי החוץ האחרונים בהקשרים שונים.
שר החוץ הבא אמור לדעת שהוא נכנס לתפקיד בתקופה קשה, גם ביחס לישראל וגם ביחס ליהודים בעולם, אבל שהוא אינו מגיע כדי "להילחם". הוא צריך להכיר בכך שלצד בעיות הסברה, לישראל יש גם אחריות להידרדרות במעמדה, בשל מדיניותה. לכן הוא צריך גם לקדם בעצמו הסכמים, כפי שנהגו פרס ודיין.
כולם רוצים כרגע להיות ראש הממשלה או שר הביטחון, אבל הבחירות הקרובות הן גם הזדמנות להחזיר למשרד החוץ את יוקרתו וחשיבותו, ולהציג לנו כבר עתה את מועמדי המפלגות לתפקיד.
