"איך לעזאזל זה היה יכול לקרות לנו?": זה השם שהאלוף במיל' גיורא איילנד בחר לספר שכתב, שיצא לאור בימים אלו. איילנד, מי ששימש גם כראש המועצה לביטחון לאומי ונחשב לאחד הפרשנים הצבאיים היותר מקצועיים, מעמיקים ומוערכים, הניח סימן שאלה גדול, צבוע בשחור, בסוף הכותרת. את התשובה הוא פורש על פני 200 עמודים, בניסיון להסביר איך ייתכן שב-7 לאוקטובר 2023 אלפי אנשים, נשים וילדים היו נצורים בעוטף המותקף ולא רק שאלו איפה צה"ל הגדול והחזק לעזאזל, אלא גם שילמו מחיר דמים כל כך נורא שעד היום, עוד מעט שלוש שנים, קשה להאמין ולעכל שאכן כך התרחשו הדברים.
גיורא איילנד
(צילום: מוטי קמחי)
איילנד הוא לא היחיד שכותב על אירועי ה-7 באוקטובר, והספר שלו, שיצא בהוצאת ידיעות ספרים, הוא לא הראשון שפורסם. רק שאיילנד, בניגוד לאחרים, משקיע את עיקר המאמץ לא בתיאור ההתרחשויות, אלא בחיפוש התשובה לשאלה הנוקבת איך לעזאזל זה יכול היה לקרות לנו. הוא מתמקד בשלוש דיסציפלינות, לכאורה פחות קשורות: הפילוסופית, הפסיכולוגית והסוציולוגית.
"הפילוסופיה", הוא אומר, "עוסקת במציאת האמת, והטענה שלי, כמו שאני מסביר בפרק הראשון, נוגעת לפירוש השגוי של המציאות. מה שמייצר נרטיב מנותק מהעובדות שכמו שאנחנו יודעים, בסופו של דבר התפוצץ לנו בפנים". המרכיב היותר בעייתי עוסק בכשל הלוגי. אגף המודיעין הגיע למסקנה כבר ביוני-יולי 2023 שסיכויי המלחמה דווקא גדלים, והיו גם הסברים טובים לכך נוכח העובדה שאיראן שהשלימה את טבעת האש סביב ישראל. עם זאת המודיעין הניח שהחיזבאללה יהיה זה שיוביל את המערכה והיות שהיה מודיעין מצוין על החיזבאללה, היו בטוחים שתהיה לנו התרעה מוקדמת. במקביל התעלמו מהנתונים שהגיעו מהדרום וממילא הדרג הצבאי לא עשה את מה שצריך כדי להיערך לאפשרות הזו בלי צורך לקבל הנחיות מהדרג המדיני.
הכשל הפסיכולוגי, לשיטתו, עוסק בנטייה המושרשת בנו לסמוך על אנשי המקצוע בתחום המודיעין, ולהאמין שהם מאוד מנוסים ואנליטיים. בפועל קורה תהליך הפוך. ככל שהאדם מנוסה יותר, כך מתקבע אצלו הביטחון שהוא גם צודק. עובדה שאפילו תכנית יריחו, שפירטה את ההיערכות לתקיפה והונחה על שולחן המודיעין - לא שינתה דבר. סגירות קוגניטיבית, הוא קורא לזה.
בהיבט הסוציולוגי מתייחס איילנד לתרבות הארגונית. במלחמת יום הכיפורים, לדבריו, המפקדים הזוטרים לקחו אחריות. ב-7 באוקטובר חיכו למפקד האוגדה תת-אלוף אבי רוזנפלד, שלא רק נמנע מלהכניס את האוגדה לכוננות נוכח הסיכון, אלא אף העביר את האחריות למעלה. אם הצבא היה פועל כמו שמצופה ממנו, כותב איילנד, לא היה צריך לחכות להנחיות או הוראות מראש הממשלה, וכל זה בלי להמעיט מחומרת הפרשיות שנקשרו סביב הלשכה, למשל פרשת קטארגייט. אם המוצבים לאורך הקו היו נבנים כמו שצריך, חיילים לא היו מוצאים את עצמם במיגוניות בלי יכולת להגיב. שני מס"קרים באוויר, גדוד חי"ר בכוננות וכמה טנקים היו יכולים לבלום את המתקפה.
במילים אחרות, אומר איילנד בספרו, שאם להיות הגון - לפחות 75 אחוזים מהאשמה מוטלים על הצבא. וזה מוביל אותו לפרק הסיכום העוסק בשאלה מה הלאה, שבו מפרט איילנד את תפיסת עולמו. אפשר, בשל קוצר המקום, לסכם אותה במשפט המפתח שאותו הוא מצטט שם: "התרבות הארגונית אוכלת את האסטרטגיה לארוחת הבוקר". לדבריו, חלק מהשינויים הנדרשים כבר נעשו בפועל אצל הרמטכ"ל הנוכחי, אייל זמיר. למשל, אין הדממות ואין חופשות חגים משותפות לכולם.
