אם ישנו אחד שיעמוד בשורת העדים נגדו ואליו יתקשה ראש הממשלה נתניהו להישיר מבט, לא יהיה זה אביו של חטוף ששרד ולא אמה של תצפיתנית שנטבחה, לא אחיו של חייל שנפל גם לא בתו של הלום קרב שהתאבד, אם יש אחד כזה – תהיו בטוחים שקוראים לו מוחמד בן זאיד.
בנימין נתניהו יחיא סינוואר בן זאיד
(צילום: אלכס קולומויסקי, AP)
אחד בלי אינטרסים אישיים רק בינלאומיים, לא מונע מרגשות יגון של אבל כבד, לא סובל ממחסור בבית שנשרף על ידי מחבלים, לא נגוע בתחושות של הפקרה – אחד שיודע למה הוא מתעקש לדבר אישית עם ראש הממשלה הישראלי ולהסביר לו מה עומד לקרות עשרה ימים לפני שקרה הנורא מכל.
משום שעכשיו – בתום שלוש שנים נמרצות של הכחשה ששוייפה היטב ונמרחה בלק מבריק של אחריות צבאית – נתניהו עומד עם הגב לקיר. זה לא עוד שמאלן בוגד או הורה של חטוף שנוצל למטרות פוליטיות ובא לטנף עליו, זה כבר עד מרכזי ברמה של הנסיך האמירתי מוחמד בן זאיד – נשיא רשמי ומנהיג בפועל של איחוד האמירויות הערביות, ומפקד עליון של הכוחות המזויינים של אבו דאבי, "השליט הערבי החזק ביותר" ו"אחד הגברים החזקים ביותר בעולם" לפי הניו יורק טיימס.
וכשיבוא יומו של נתניהו להציג את גרסתו בפני בית-דין של מטה בעניין אחריותו לטבח 7 באוקטובר, אף אחד כבר לא יהיה מופתע ממנה. במו ידיו טמן את זרעיה חודשים לפני הטבח בקרקע של מדיניות הזויה שמחזקת את חמאס על חשבון פת"ח בכל מחיר הניתן לדחיסה במזוודה ובניגוד מוחלט להמלצותיהם של גורמי מודיעין. השקה אותם לרווייה בקילוחים אדירים של בוז כלפי התרעות קונקרטיות מתוך גופי הצבא, ומהשבוע מתברר גם שכעשרה ימים לפני הטבח – אף זיבל אותם בדשן מצחין של תחושת גדלות ומוכנות צבאית מול אזהרותיו של אחד בן זאיד, וכעת לפני הבחירות משתחצן בגידול הפרא שצמח בתודעה של מאמיניו.
אוהבים אותו גם כשהוא טועה
למזלו הם עדיין מאמינים שלא ידע, מחבקים את חולשותיו המדיניות, נאבקים כדי להרחיק ממנו כישלונות, מטפחים סביבו טריטוריות נרחבות של חוסר אשמה ומעדיפים להתמסר ללוח זמנים ששוכתב לפי צרכיו. אם זה היה תלוי בהם - ערב הבחירות היו מקימים עבורו קבוצת תמיכה ומנגבים לו את הדמעות – העיקר שיישאר עוד קצת כדי לספר להם שוב איך מנצחים, איך מחלקים את העולם לרעים השמאלנים – רונן בר, הרצי הלוי ויאיר גולן, ולטובים – בנימין נתניהו ומצביעיו, ואיך אוספים כוח פוליטי נוסף כדי שהידיים לא יתעייפו מאחיזה ברשת הביטחון שהם מחזיקים עבורו.
הם אוהבים אותו גם כשהוא טועה, גם כשהוא מתגלה במלוא קלונו המנהיגותי, גם כשהוא מתעלם ביולי 2023 מראש השב"כ רונן בר: "אני מוסר לך כאן היום התרעה למלחמה". ואז כשהוא מאשים אותו בספטמבר 2026: "הציבור כבר מבין: רונן בר והרצי הלוי ראו את כל הסימנים המעידים שעות רבות לפני תחילת המתקפה".
לו הייתה כאן ועדת חקירה ממלכתית לחקר 7 באוקטובר, היא הייתה מוציאה אתמול זימון לכל מי שהיה עם נתניהו ביום ההוא בו התקשר אליו בן זאיד: ממנקה ועד מזכיר צבאי, מטופז לוק ועד ראש מל"ל, משרה ועד בכלל, מתחקרת לרוחב ולאורך ויורדת לנשמתו של היום הארור ההוא בו אפשר היה לעשות משהו כדי למנוע את הטבח, ומספרת לציבור איך זה נראה כשראש הממשלה מנפנף ביהירות את הסיכוי להציל 1,163 ילדים, תינוקות, גברים ונשים ממוות אכזרי.
הוא לוחמני ויהיר מאי פעם. הוא ממשיך לבוז לדרישה האזרחית הגורפת וחוצת המפלגות להקמה של ועדת חקירה ממלכתית ומכנה אותה בתגובתו "חשש ממיסקלקולציה
העובדה שטרם הוקמה, היא הניצחון המוחלט ביותר של נתניהו וכל זמן שלא תוקם ניאלץ גם אנחנו להדהד את גרסתו, להאמין לו שאי אפשר היה לחזות אירוע כזה. שזאת הייתה גזירת גורל. שהקדוש ברוך רצה ללמד אותנו לקח.
ובזמן הזה שחולף ואין צוותים שיורדים לחקר האמת, מצטברות שכבות נוספות של שקרים, ומתקבעות כמידע אמין שאותו אף אחד לא יטרח לבדוק. שלוש שנים אחרי ושיחה אחת מפורשת עם מנהיג העולם הערבי - ונתניהו לא רק שלא שינה ממנהגו, לא היכה על חטא, לא התנצל בפני משפחות הנרצחים, ולא הרכין ראש בפני ההיסטוריה, הוא לוחמני ויהיר מאי פעם. הוא ממשיך לבוז לדרישה האזרחית הגורפת וחוצת המפלגות להקמה של ועדת חקירה ממלכתית ומכנה אותה בתגובתו "חשש ממיסקלקולציה", מפיל את האחריות על כוחות הביטחון: "אם היו מנחים את צה"ל, השב"כ וכיתות הכוננות להקדים תרופה למכה", ומתערסל שוב בזרועותיה החמימות של חוסר הידיעה: "אם היו מעדכנים את ראש הממשלה נתניהו בזמן, ניתן היה למנוע את הטבח הנורא".
