סוללות הליתיום הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. הן נמצאות ברכבים חשמליים והיברידיים, בקורקינטים, באופניים, ועד למכשירים הכי קטנים כמו מחשבים ניידים, טלפונים וטאבלטים. אלא שהפעולה הכי אגבית, של ללכת לישון לצד הטלפון שנמצא בהטענה, עלולה להפוך ברגע למלכודת אש. "אם אנשים היו מבינים שבגב של הטלפון שלהם יש מעין מכל בנזין קטן, הם היו נזהרים יותר", אומר רועי צוקרמן, ראש ענף חומרים מסוכנים במטה נציבות הכבאות הארצית. "אלו חומרים שצריך להיזהר מהם, לא להטעין בלילה ובטח שלא ליד המיטה".
בעוד שב-20 השנים האחרונות הטכנולוגיה הזו חוללה מהפכה עצומה שאיפשרה לנו לעבוד ולנוע בלי להיות כבולים לשום שקע, כל כשל פנימי קטן בסוללה עלול להוביל להתלקחות מיידית. על פי צוקרמן, ישנם שלושה סוגי כשלים מרכזיים שמציתים את האש הזו. הראשון הוא כשל מכני שנגרם ממכה, השני הוא כשל תרמי שבו המכשיר מתחמם מסיבה חיצונית או פנימית ומגיע לנקודת אל-חזור, והשלישי הוא קצר חשמלי שנובע משימוש במטען לא תקני או מסוללה פגומה. "כשהסוללה עוברת את 100% הטעינה נוצר קצר", מסביר צוקרמן. "בשלב הזה מתחיל תהליך בלתי נשלט שבו היא מתחממת. החום נפלט החוצה, הגזים הדליקים בה מתלקחים באופן מיידי, וזה כבר הופך לאירוע מסוכן בצורה קיצונית".
לדבריו, בניגוד למה שניתן לחשוב, הסיכון הגדול ביותר אינו מגיע דווקא מכבישי ישראל. למרות שעל הכבישים נעים כיום מאות אלפי רכבים חשמליים והיברידיים, כמות השריפות שבהן הסוללה הייתה הטריגר הראשוני היא נמוכה מאוד בזכות מערכות קירור מתוחכמות שמגינות עליהן. זאת לעומת האופניים והקורקינטים החשמליים, שבהם אין מערכות קירור כאלה, ושם התופעה מכה בתדירות מדאיגה.
התלקחות בתוך שניות
נתוני כבאות והצלה לישראל חושפים כי כמעט מדי יום וחצי נוצרת דליקה מהתחממות של סוללות ליתיום. בשנת 2025 לבדה דווחו כ-256 שריפות כתוצאה מסוללות אלו, שגרמו למותם של ארבעה בני אדם ולפציעתם של עשרות בדרגות קושי שונות. מרבית הפצועים הם ילדים בגילאי 10 עד 13. בין היתר נספה בשנה שלפני כן ילד בן 11 מאשדוד לאחר שהטעין את הקורקינט בחדרו. הנתונים הללו הם המשך ישיר למגמה מדאיגה, שכן בשנים 2022 עד 2024 דווחו בישראל כ-700 שריפות מהסוג הזה, שגרמו בממוצע לכחמישה הרוגים מדי שנה ולעשרות פצועים.
לי-ים בן ה-11, שנספה בשריפה באשדוד
(באדיבות המשפחה)
בכבאות והצלה מדגישים כי חל איסור מוחלט לבצע שיפורים פיראטיים בסוללות או במהירות הכלים, שכן הם מביאים את הסוללה למצבי קיצון ומייצרים כשלים. בנוסף, חל איסור להטעין את הכלים הללו בתוך הבית. בעוד בעבר שריפה בדירה הייתה מתחילה מעשן ולאחר מכן חום משמעותי, מה שהשאיר זמן להימלט, היום ההתלקחות לוקחת 15 שניות בלבד ולאנשים פשוט אין זמן לברוח. ההמלצה החד-משמעית היא להתקין גלאי עשן בכל חדר, ובמיוחד בחדרי השינה ובסלון.
על רקע המצב החלו ברשות הכבאות לפעול בשיתוף עם רכבת ישראל באמצעות כריזות אזהרה בתחנות, הסברה ייעודית בקרונות והכשרות לפקחים. בשלב הבא התוכנית היא להקצות קרונות ייעודיים לאופניים חשמליים בלבד, לצד פעילויות הסברה מורחבות בבתי הספר. במקביל, מדענים בארץ ובעולם משקיעים מאמצים אדירים במחקר למציאת חלופות בטוחות יותר כמו סוללות נתרן-יון, סוללות במצב מוצק ללא חומרים דליקים, וטכנולוגיית מימן ירוקה שנבחנת בפיילוט מצומצם של משרד התחבורה. בכבאות מעריכים כי תוצאות המחקרים הללו ייראו בשטח בתוך כשלוש שנים, אך עד אז הסכנה נותרת יומיומית.
"יש אפס מודעות"
מי ששילמה את המחיר הכבד ביותר היא שירון אלטר. האסון שלה התרחש לפני שנתיים, במהלך נסיעה שגרתית על קלנועית עם בנה יותם, שהיה אז בן עשר וחצי. הקלנועית התלקחה והתפוצצה בפתאומיות במרכז תל אביב בגלל סוללת ליתיום שעברה טיפול רשלני במעבדה פיראטית. האסון הותיר את שירון פצועה אנושות עם כוויות ב-80% מחלקי גופה, ואילו יותם נפטר מפצעיו כעבור שבוע. לאחרונה, לאחר מסע ארוך של שנה באשפוז ובשיקום מפרך בבית החולים שיבא, היא שוחררה לביתה ומדברת מתוך השבר האישי על השליחות החדשה של חייה.
שירון ובנה יותם ז"ל. "יש אפס מודעות. לא יודעים שיש להם פצצות מתקתקות בבית"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"המקרה שלנו הוא לא מקרה רגיל", מספרת שירון. "כשנחשפים לסרטון השריפה של הקלנועית ורואים איך חילצנו את עצמנו החוצה בתוך שש שניות, מבינים שזה נס שנשארתי בחיים. לא הייתי אמורה לצאת מזה. שמעתי שבזמן ששכבתי בבית החולים עוד ארבעה ילדים נשרפו למוות מסוללות ליתיום, וזה שיגע אותי שזה ממשיך. יש אפס מודעות. כולם מסתובבים ולא יודעים שיש להם פצצות מתקתקות בבית ובכל מקום".
שירון פנתה לרשויות והסבירה אילו שינויים דחופים צריך לבצע כדי למנוע את האסונות הבאים, החל מהוצאת תקנות בטיחות באש למקומות עבודה ובתים פרטיים, ועד לחקיקה מסודרת שאינה קיימת כיום בישראל. הבעיה העיקרית, לדבריה, היא בני נוער שמזמינים חלפים מחו"ל ומשפרים את הכלים לבדם בעקבות מדריכים ברשתות החברתיות, לצד מעבדות פיראטיות שמציעות פתרונות זולים ומסוכנים.
"הסוללה שלי עברה טיפול באחת מהמעבדות הפיראטיות, ובגלל זה קרה לנו האסון הזה", היא משחזרת בכאב. "מי שהתקין את זה חי עם עצמו בייסורים. זה בן דוד שלי, הוא לא היה רוצה שיקרה לי או לבן שלי שום דבר כזה, אבל לא היה לו מושג. בתוך הסוללה הזו יש חומרים מאוד רעילים. זה כמו להיכנס למשרפות גזים בשואה, וזה מה שקרה לי. טבלתי בגזים ובאש השורפת".
שירון מדגישה כי הציבור אינו מבין את עוצמת הפיצוץ וההדף של סוללת ליתיום, שמסוגל לשבור קירות ולהעיף משקופים, וכי מדובר באש שאי-אפשר לכבות באמצעות מטף רגיל. לדבריה, הפתרון חייב לכלול איסור בחוק על מכירת סוללות מוזלות, משופצות או יד שנייה, לצד חובת בדיקה תקופתית אחת לשנה שתזהה סוללות תקולות.
המאבק הציבורי הזה מתנהל לצד התמודדות יומיומית מפרכת עם השלכות הפציעה והאובדן. לאחר שנה של אשפוז, חודשיים שבהם הייתה מורדמת ושבעה חודשי שיקום אורתופדי, היא מנסה כעת לבנות את חייה מחדש. היא נרשמה ללימודי הנחיית טאותרפיה ושואפת להקים עמותה שתפעל מול משרדי הממשלה כדי להסדיר את הפיקוח על התחום. במקביל, היא מקיימת הרצאות בשיתוף הרשות הארצית לכבאות והצלה.
"אני בייסורי גוף ונפש, כואב לי כל הזמן", מסכמת שירון. "לאבד את הילד היחיד שלי זה כואב ואני לא רוצה שיכאב ככה לעוד אנשים. כשאני שואלת את עצמי איך חיים בגוף כזה, אני מבינה שאני לא יכולה לחזור לעבודה שהייתה לי, לבית שהיה לי, ואני לא יכולה להיות האמא לילד שהיה לי. המוטו שלי כרגע הוא לעשות את מה שנשאר עם מי שנשאר. אנחנו צריכים להתמקד במה שישנו ולהיזהר מסוללות ליתיום. לא הייתי רוצה לעשות את זה, אני רק רוצה לעשות מה שצריך כדי לשמור על אנשים כי אכפת לי".
המטרה: תחליף לליתיום
בעוד שהציבור מודע בעיקר לדליקות המתרחשות בסוללות הקטנות של אופניים, קורקינטים וסמארטפונים, מתחת לרדאר מתפתחת סכנה בסדר גודל אחר. ככל שמדינת ישראל מגבירה את התלות באנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח, נדרשים מתקני אגירת ענק בהיקפים של מאות מגה-ואט-שעה כדי לתמוך ברשת החשמל. תרחיש שבו מתקן אגירה מבוסס ליתיום בהיקף כזה עולה באש, מציב איום סביבתי ובטיחותי חסר תקדים. המציאות הזו מאיצה את המרוץ העולמי למציאת חלופות בטוחות, ומציפה את השאלה אם הפתרון הבא יצמח דווקא מתוך המחקר והסטארטאפים בישראל.
הקלנועית שבה נהרג יותם
פרופ' בריאן רוזן, המדען הראשי במשרד האנרגיה והתשתיות, משרטט את החלוקה הברורה בין הסוללות הביתיות והאישיות לבין מערכות האגירה של רשת החשמל. "הדחיפות מבחינת הציבור זה יותר בכיוון הסוללות הקטנות, הקורקינטים, האופניים, הלפטופים, כי שם רואים את כל האירועים במטוסים או בבתים. הפתרון המתאים ביותר לסוללות הקטנות זה הסוללות המוצקות", הוא מסביר. בטכנולוגיה זו מוחלף הנוזל האורגני הדליק שבין אלקטרודות הסוללה בחומר מוצק, מה שמונע את סכנת התרחבות הדליקה.
מנגד, כשצוללים לאתגר האגירה במתקני הענק של רשת החשמל, הסוללות המוצקות הופכות ליקרות מדי ולא כלכליות. "תדמיינו דליקה של סוללות במתקני אגירת חשמל גדולים, זו יכולה להיות קטסטרופה", מדגיש לצד זאת פרופ' רוזן, "יש שם סכנה אינהרנטית אם אנחנו רוצים להשתמש בטכנולוגיה הקיימת. שם אנחנו מניחים את הפתרון של סוללות מימיות. סוללות על בסיס מים נותנות מענה לחשש של הבטיחות וגם זה יכול להיות כלכלי". בסוללות אלו מוחלפת התמיסה האורגנית הדליקה בתמיסה מימית המשלבת חומרים זמינים כמו נתרן, ברזל, אבץ וברומיד, המבטלת לחלוטין את סיכון ההתלקחות.
מדינת ישראל מסמנת את תחום הסוללות המימיות כחלק מהאסטרטגיה הלאומית לשילוב אגירת חשמל בטוחה ברשת. יחידת המדען הראשי מלווה את הטכנולוגיה החל משלבי המחקר הבסיסי באקדמיה ועד להקמת חברות הזנק ופיילוטים בשטח. כיום מתוקצבים ארבעה מחקרים פעילים בתחום הסוללות המימיות באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת אריאל. במקביל, מאז שנת 2023 השקיע המשרד כ-54 מיליון שקלים במכון הלאומי לאגירה אלקטרוכימית הפועל בטכניון ובבר-אילן ומאחד את המחקר האקדמי והתעשייה.
הציפייה היא שבשנים הקרובות נראה סטארטאפים ישראליים ראשונים שיוצאים מהמעבדות ומקימים פיילוטים ראשונים. אם פריצות הדרך הללו יבשילו לכדי מוצרים מסחריים, המחקר הישראלי לא רק יבטיח את רשת החשמל המקומית, אלא גם עשוי לספק לתעשייה העולמית כולה את הבשורה הבטיחותית המיוחלת.
