כנראה שאין משל טוב מאשר הפיכת חגי תשרי מתקופה של חשבון נפש אישי ולאומי להסתערות קולקטיבית על סרט דוקו, שעל פי לא מעט אנשים - שלא צפו בו כמובן, ממתי יש בזה טעם - הוא המקור לכל הצרות (ואם לא הסרט אז הנאום, ואם לא הנאום אז הבעות פנים וכן הלאה). הכוונה היא לא לדיון נוקב על טענות כגון חד-צדדיות ומחסור בהקשר, שהוא לחלוטין לגיטימי ואף חשוב, אלא לחדוות ההתנפלות וההוקעה של היוצרים, שבאזורים מסוימים של הרשת כבר גובלת בהסתה ובהתרת הדם.
תרומתם של כאלה שרואים בעצמם "ליברלים" לקמפיין היא כבר פרודיה על היומרה של מחנה ה"שינוי" לחולל אחד כזה, בעודו מאמץ את סולם הערכים וארגז הכלים של השלטון הנוכחי. אביגדור ליברמן, למשל, פתח את הציוץ שלו על רחל שור ויובל אברהם, במאי הסרט "נז"א" (ראשי התיבות הצה"ליים של "נזק אגבי"), בתיאורם כ"עוכרי ישראל", הגדיר את הסרט כ"מסכת של הכפשות ועלילות דם" והכריז שזה "מזל גדול" שהם "מיעוט קטן, אומלל ונכחד, שרלוונטי רק במסדרונות הווק (Woke) המטורללים של הפסטיבלים האנטישמיים". יש לקוות שבני אנוש אחראים לניסוח כל כך מתלהם, לא ענייני, רדוד ומנותק מהמציאות: מילא לזהם את המרחב הציבורי, למה גם לבזבז על זה את האנרגיה הנדרשת במקום שהבינה המלאכותית תייצר גם משהו מועיל.
רחל שור ויובל אברהם, יוצרי הסרט "נז"א"
(צילום: אמיר קמינר)
כמובן שאם אכן כל הסיפור היה מפגש בין "מיעוט נכחד" ל"פסטיבלים אנטישמיים", השפתיים של ליברמן לא היו מקציפות באמצע החג וסופ"ש הגמרים של אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס. אבל מה שעוד יותר מגוחך זה שליברמן עשוי להיות לכל הפחות חבר בכיר בממשלה, שנשבעת בין השאר לשקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל, שאם תהיתם לא התרסק בגלל סרט דוקו אלא בגלל חוסר הרצון לבלום בזמן את ההרס העצום בעזה, הסירוב העיקש לחקור חשדות לפשעי מלחמה, התבטאויות תכופות של פוליטיקאים (חלקם בכירים) בעד הרג המוני, גירוש והתנחלות וכמובן הכאוס בגדה המערבית. את ליברמן, ציניקן ברמה שהייתה גורמת גם לקומיקאי כמו ריקי ג'רווייס להרגיש לא נעים, זה לא מעניין: הוא משתתף בשעשועון "מי יותר ימני" ולכן לא אכפת לו להזכיר לכולם, בארץ וגם מחוצה לה, שהוא התחכך בפשיזם עוד כשאיתמר בן גביר היה קוריוז.
אלא שליברמן יכול להרשות לעצמו להתבטא כאילו הוא חלק מהליכוד או כל מפלגה אחרת בממשלה הנוכחית, כולל הכהניסטים, מאותה סיבה שרוב מחנה ה"שינוי" לא רוצה ואולי גם לא יכול להציע אלטרנטיבה בנושא הפלסטיני
אלא שליברמן יכול להרשות לעצמו להתבטא כאילו הוא חלק מהליכוד או כל מפלגה אחרת בממשלה הנוכחית, כולל הכהניסטים, מאותה סיבה שרוב מחנה ה"שינוי" לא רוצה ואולי גם לא יכול להציע אלטרנטיבה בנושא הפלסטיני: ה"שינוי" שהוא מתיימר להביא מתמקד באוטונומיה החרדית והקמת ועדת חקירה ממלכתית. כל השאר הוא יותר עניין של סגנון ניהול וחומר אנושי מאשר הבדלים מהותיים, בטח בכל הקשור לסוגיות ביטחוניות ומדיניות. החלקים במחנה שאכן באים מתוך תפיסת עולם דמוקרטית וליברלית (ולכן מסוגלים להתמודד עם סרט), נדרשים לסתום את האף (וזה במקרה שמותר להם להסתפק בכך), אחרת הדיקטטורה תגיע. וכשהם לא עושים זאת מאשימים אותם ב"הברחת מצביעים" (שספק אם בכלל התכוונו להגיע) ופגיעה ב"מודל ההונגרי".
למעשה, סערת הסרט מדגימה כיצד בדרך ל”שינוי”, רבים במחנה מוכנים שה”שותפים” שלהם יקחו חלק בחגיגת הדה-לגיטימציה ויש מהם שאפילו מתנדבים לבצע אותו בעצמם. אולי חושבים שזה נז”א.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.09.26
