בינואר 2024 הייתי בחאן יונס. באחת התצפיות, מתוך דירה מעופשת, זיהינו מחבל על גג. לפחות כך זה נראה. אף אחד לא היה אמור להיות שם. בטח לא להתנהג כמי שאוסף מודיעין. גם נשק נראה מבצבץ מחולצתו. אין תמיד ודאות במלחמה, אבל הצטברו די נסיבות כדי להכווין אש מכלי טיס. עליתי בקשר. ברגע הזה התחיל תשאול על מה אני רואה ואיך ומתי. זה סטנדרטי. כל לוחם מכיר את זה. הייתי בלחץ; עוד רגע עלולים לירות עלינו. ידעתי גם שלפי דיני הלחימה ירי ייחשב לתקין. ועדיין, לקול מהצד השני היה חשוב לוודא שלא יהיה ירי חסר הבחנה, נעדר שרשרת פיקוד. אירוע אחד כזה אינו מעיד על מדיניות כמובן, אבל שגרה כזו - כן. לכן אינני זקוק לשני בימאים שיאמרו לי אם בעזה היה הרג שיטתי. זה שקר גס. הייתי שם.
יובל אברהם ורחל שור במעמד הזכיה בפסטיבל ונציה
(צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)
העניין הוא ש-"נז"א" הוא חוליה בשרשרת יצירות שמציגות נרטיב מעוות. הדיון לגביה לא יכול להתנקז לסרט נקודתי שרובנו לא נראה. אם לא נבין את משמעויות התופעה - זה יקרה שוב. אז הנה חמש הערות על עלילות דם שכאלה:
1. תודעתית - קל לקרוא להן "פיגוע הסברה", פחות קל לפעול מולן. במקום לאיים בשלילת אזרחות בלי סמכות או בהפסקת תקציבים שתחזק תפיסה כוזבת כאילו אין כאן ריבוי דעות - תבנו קמפיין. תעמידו כוכבים שמחרימים ישראלים בדילמה: האם יחרימו גם בימאים ישראלים שמקדמים נושאים שפוגעים בנו? תאתגרו פומבית את הרש"פ לשלוח סרט שמבקר את הטבח. תמחישו את הפלורליזם בישראל "הג'נוסיידית". תזכירו את פשעי חמאס לא רק דרך "פאודה". תכינו לימונדה. אם עד לרגע זה לא זומנה הערכת מצב לאומית של גופי התודעה בנושא - זה מחדל שקל להאמין שקרה.
2. מסחרית - בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה" טען ויליאם ג'יימס שההתעלמות החברתית היא העונש האכזרי ביותר. השיח סביב סרט מסוים עושה בדיוק את ההפך. הוא מחייה את לב היוצרים, ומספק להם את שביקשו: תשומת לב. ובדרך, עוד הקרנות והתעניינות בינלאומית. אנחנו מזינים מפלצת מסחרית במו ידינו. לכן התגובה צריכה להיות למגמה, לא לסרט נקודתי.
3. משפטית – המענה ליצירות כאלה מוכרח להתחשב גם בהליכים המשפטיים שלפנינו. דיני הראיות בהאג מאד ליברליים, וסביר שב"נז"א", למשל, ייעשה שימוש ב-ICJ, ב-ICC או במדינות שמפעילות סמכות שיפוט אוניברסלית. התגובות הרשמיות כאן צריכות להיות גם כתבי הגנה: ממוסמכות וענייניות, ולא רק בליל סיסמאות.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזי4. צה"לית - אינני יודע אם מי שהעידו בנז”א הם חיילים ואם הבינו שתרמו למצג שווא נוראי. אני כן יודע שהם בקונספציה. מי שחושב שעדות כזו לא תסולף ותוצא מהקשר - מנותק. ומי שחזה זאת ולא הסיק שבידוד ישראל ירחיק רגיעה אזורית - הוא בור. כך או כך, הצבא חייב בבדיקת שיקול דעת "העדים", מנגנוני המיון ליחידותיהם, וכמובן איתורם והדחתם.
5. ציבורית - זו כנראה המשמעות המעניינת ביותר. הישראלים לא אוהבים שמעלילים עליהם מבחוץ. וכשזה נעשה מבפנים, זה קשה יותר. הסיבה: חוץ מעדויות אישיות והצהרות, אין אסמכתא לאומית מול הטענות. עד היום לא קמה ועדת חקירה ממלכתית שבחנה את התקופה שהובילה לטבח וההתנהלות הצבאית אחריו. ועדה כזו היא כתב ההגנה הדרמטי ביותר שלנו. היא אולי לא תשתיק את "נז"א" ודומיו, אבל תהפוך אותם לרלוונטיים הרבה פחות.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.09.26
