השדוף.
זה היה רגע מצמית. השדוף עם הפנים הארוכות אזק עצמו לדוכן השופט. זה היה פתאומי. "אני לא זז עד שלא אקבל סליחה", זעק.
מההתחלה המשפט הלך לכיוון שלא נראה לו. את מי אדוני תובע? השופט פנה אליו כמו לבן ארבע. מה אדוני מבקש? אדוני יואיל להסביר על איזה סעיפים מתבסס? יותר משנה וחצי חיכה לרגע הזה. יכול להיות שבאמת היה צריך לבוא עם עורך דין. אבל עכשיו היה מאוחר.
העיתונאי שבקצה האולם נדרך. הוא שלף את הנייד והחל לתעד. המצלמה התמקדה בשופט שנעמד באחת, ונעץ זוג עיניים מזועזעות בשדוף האזוק. אדוני מוזהר, הכריז. אדוני עושה מעשה שאין ממנו דרך חזרה.
חשבון נפש
(צילום: shutterstock)
השדוף, חולצת טריקו דהויה שגדולה עליו, טיפוס שהמילה אדוני גדולה עליו, הרכין ראש. אם לא תהיה סליחה, לחש, אשאר גם פה חודש.
הקלדנית.
הקלדנית ניערה ידיים. היא לא הייתה בטוחה שצריך ובכל זאת תמללה. השופט עצם לרגע עיניים. לקח נשימה. "כדי להפיס את דעתו של אדוני", אמר, "אעבור שוב על טענותיו".
"סעיף ראשון, ראש הממשלה הבטיח שלל ניצחונות מוחלטים, הבטיח חמאס מושמד ועוד כהנה בזמן שחיים נגדעו. אדוני טוען לעילה חוזית שהופרה. לא רלוונטי. גם טענות אדוני לחקירה שלא נעשתה לאסונות ישראל או לכך שהמנהיג הוזהר והתרשל בשמירה
על עמו לא רלוונטיות לפורום זה.
"נקסט, אדוני טוען שבמשך שלוש שנים קברניטי המדינה לא נתנו תקווה, או תוכניות לתקווה, רק הפחידו ואיימו, ומתאר ששקע נפשית. אנו מדינת רווחה במידה. מספקים חינוך, בריאות. בשום נייר לא נכתב שתפקיד המדינה לספק תקווה. וגם אם כן, אדוני יפנה אותי לספק מומלץ. אדוני בחברה טובה בעניין זה.
"אדוני מציג מקבץ עובדות אישיות. אתמצת: שאשתו כבר לא מסתכלת עליו באותה עין אוהבת כי ראתה אותו מפחד במלחמה; טוען שביתו עזבה את הארץ עם נכדיו בגלל המצב; טוען שבנו השני מסרב להגיע לארוחות שישי בגלל מחלוקות פוליטיות איתו; טוען שידו לא משגת למתנות ימי הולדת לנכדיו כי הכנסותיו מעסק בקו הגבול צנחו. באמת שליבי יוצא אל אדוני, באמת, אבל אלה לא דברים לבית משפט".
העיתונאי.
המאבק ארך חמש דקות. ארבעה מאבטחים נדרשו כדי לאחוז באיש המשתולל ולשחררו מהאיזוק. המאבק שלו היה חסר היגיון. על מה נלחם? במה נבדל מאחרים במדינה הזאת? כולם הרי נפגעו כך או אחרת. מישהו קיבל התנצלות?
קרב אידיאולוגי, כמו המתבצרים בהתנתקות, העיתונאי רשם לעצמו. מאבק גבורה, רשם. רק שהשדוף נראה מובס. חולצתו הדהויה קרועה. גופו חבול, ידיו כפותות, פניו אטומות
קרב אידיאולוגי, כמו המתבצרים בהתנתקות, העיתונאי רשם לעצמו. מאבק גבורה, רשם. רק שהשדוף נראה מובס. חולצתו הדהויה קרועה. גופו חבול, ידיו כפותות, פניו אטומות.
משהו בשופט נשבר למראה שבר הכלי שנגרר החוצה. "הטענות שלך", השופט קרא לעברו, "הן לא לבית משפט ולא למדינה הזו. זו לא ארץ של לוקחי אחריות, לא של טועים ובטח לא של מתנצלים".
אבל זהו, השדוף כבר לא היה באולם. שקט מוזר השתרר. כאב השתרר. "סליחה", השופט צעק.
מי
מי בבלפור יודה - היה טבח, כשלנו כלפיכם בשמירה / מי, בלונדון או בפריז, יגיד נשחטתם, נשברתם, מחילה / מי ינחם עם שכאבו לא הוכר / מי, מול ונציה בכפיים קצובות, יציג את הנז"א שלנו - זה שלא נספר
* כל קשר למציאות מקרי בהחלט
