שני פסקי דין טריים של בג"ץ, בשני נושאים שונים, מסמנים גבולות למהלכים שהובילה הממשלה והרוב הקואליציוני מאז הכרזת המהפכה המשטרית בינואר 2023. הראשון הוא ההחלטה המבטלת את חסינות האברכים החרדים ממעצר בגין עריקות, השני עוסק בפיטורי הממונה על התחרות מיכל כהן. בשניהם עולה עיקרון משותף: לרשות השלטונית אין יד חופשית כאשר השיקול הפוליטי בא על חשבון שוויון, עצמאות השירות הציבורי ותקינות ההליך.
פסק דין הראשון, שנכתב בידי מי שנחשב ראש מחנה השמרנים בעליון, המשנה לנשיא, נעם סולברג, הורה פה אחד על ביטולו של תיקון לחוק שירות ביטחון שכותרתו "הקפאת הליכי מעצר, חקירה או אכיפה כלפי מיועד לשירות ביטחון שהוא תלמיד ישיבה". סולברג, בהסכמת חבריו להרכב, קבע שהתיקון חורג באופן מהותי מנושאּ הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, בניגוד לתקנון הכנסת. לכן נקבע שבהליך חקיקת התיקון נפל פגם יסודי המחייב את ביטולו. עוד נקבע, על דעת רוב ההרכב, כי התיקון אינו חוקתי בשל פגיעתו בזכות לשוויון.
סולברג, מנושאי דגל הריסון של התערבות העליון בחקיקת הכנסת, מגדיר במילים קשות ביותר את החקיקה ביוזמת הממשלה ובביצוע הכנסת וקובע שהחוק "לא לגיטימי". אלא שהחידוש הגדול הוא בשימוש במטבע הלשון של נקיטת "אמצעים פסולים" ככזה שבעתיד יכול להוות עילה לפסילת חוק.
פסק הדין השני מסמן גבול אחר: זה הנוגע לשומרי הסף. בדיון הנוסף לא התקבלה עמדת היועמ"שית באשר לחובה להיוועץ גם בוועדה מייעצת, נוסף על נציב שירות המדינה, לצורך פיטורי מנהל בשירות המדינה. אבל הנשיא יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז הניחו תשתית משמעותית להגנה על שומרי הסף בכל הנוגע לפיטורים בעילה הסובייקטיבית והשרירותית של "משבר אמון".
שני פסקי הדין הניחו תשתית להגנה על ענייניות ועצמאות השירות הציבורי מפני פוליטיזציה. אין ספק שהדיהם עוד יישמעו בשתי פסיקות העומדות לפתח בג"ץ - "חוק מח"ש" וחוק פיצול תפקיד היועמ"ש. פסיקה מנימוקים דומים, של חוסר ענייניות ומקצועיות, כבר התקבלה בהחלטה על ביטול סגירת גלי צה"ל.
ברק־ארז. דחו את בהרב־מיארה
(אלכס קולומויסקי)
*
אין שופט עליון המזוהה יותר עם גיוס בני הישיבות מאשר סולברג. הוא העדיף במשך שנים רבות להגיע לפתרון הסוגיה באמצעות הסדר פוליטי על פני חקיקה או פסיקה, אלא שהמלחמה, ההשתמטות הבוטה, אי-השוויון הזועק והפירוטכניקה המשפטית של הקואליציה בניסיון להכשיר את השרץ, הביאו אותו להשיא בבג"ץ את משואת המלחמה המשפטית בהסדרי הגיוס המפלה.
קביעות סולברג בבג"ץ הזה לא רק נוקבות אלא חודרות לב ובטן. "היקף השפעתה של הכבדת הנטל הדרמטית שחלה עקב פרוץ המלחמה והימשכותה חורג הרבה מעבר להשלכותיו הישירות של השירות הצבאי עצמו. אותו חייל מילואים שהתקדמותו בעבודה או בלימודים נפגעת עקב סבבים חוזרים ונשנים; אותו בן או בת זוג הנאלצים להתמודד לאורך תקופות ארוכות כהורים יחידים; אותם בני משפחה וחברים החיים בחרדה מתמדת, מתמשכת, נוכח שירות בנם או בתם בחזית הלחימה ועוד השלכות רבות הבאות לידי ביטוי בשלל היבטי החיים, משפיעות על מעגלים הולכים ומתרחבים".
לדבריו, בחירתה של הממשלה שלא להביא את עמדתה בפני בג"ץ למרות ההיתר שניתן לה לייצוג נפרד "עשויה לעורר תהיות... סבורני כי יש בכך כדי להעיד על נקודה עמוקה יותר לגבי התיקון דנן – במלוא הזהירות, דומני כי לא ארחיק לכת באומרי כי הגורמים שהיו אמונים על חקיקת התיקון לא סברו כי הוא חוקתי גם בעת חקיקתו".
בהתייחסו להליך הפגום של החקיקה הוא קובע: "סבורני כי קשה עד מאוד לראות חוק שלא עבר בקריאה ראשונה כחוק שלא נפל בו פגם היורד לשורשו של ההליך".
סולברג קורע את המסכה באשר לשוני שבין הצעת החוק המקורית "שביקשה להתמודד עם אתגר גיוסם של בני הציבור החרדי" לבין התיקון שנועד להתמודד עם סוגיית מעצרם של בני הישיבות המשתמטים
סולברג קורע את המסכה באשר לשוני שבין הצעת החוק המקורית "שביקשה להתמודד עם אתגר גיוסם של בני הציבור החרדי" לבין התיקון שנועד להתמודד עם סוגיית מעצרם של בני הישיבות המשתמטים. "לא רק שהקשר בין השניים רופף אלא שסוגיה זו האחרונה, כלל לא הייתה קיימת כשעברה הצעת החוק בקריאה הראשונה... מדובר בחוק אחר לגמרי".
גם שאלת השוויון מקבלת אצלו ניסוח חד: "מדובר באפליה מובהקת שבאכיפת הדין המבוססת על השתייכות מגזרית דתית כזו שמפירה את חובתה של המדינה להתייחס לכל אזרחיה בשוויון במובן הכי בסיסי של המונח".
בפרק שכותרתו "על אמצעים פסולים" קובע סולברג כי "האמצעי שבו נוקט התיקון – החרגת קבוצת אוכלוסייה מסוימת מאכיפת דין פלילי שחל עליה – הוא אמצעי שלמעט במקרים חריגים ביותר, אינו אמצעי לגיטימי לקידום תכליות על ידי רשויות המדינה".
באמירה עקרונית, שיכולה לשמש כתקדים להישען עליו בפסקי דין עתידיים, סולברג מתייחס לחשיבות העמידה על "אמצעים פסולים" שאותם השלטון לא יכול לנקוט. "לקביעות כגון דא נודעת חשיבות של ממש. הן מאפשרות להבהיר את 'גבולות המגרש' כך שמצד אחד, הרשות יכולה לדעת מלכתחילה מה נמצא 'מחוץ לתחום', בשל פגיעתו האסורה בזכויות חוקתיות... ומאידך, האזרח יודע כי הוא מוגן מפני דרכי פעולה פוגעניות במיוחד של רשויות השלטון".
עמית. חשש ממנגנון איום
(אלכס קולומויסקי)
*
פסיקת פיטורי הממונה על התחרות מעניקה גיבוי מסיבי נגד פיטורים שרירותיים של שומרי סף ומהווה מעין "אני מאמין" להגנה מפני גחמות השרים ומפני הנוהג של קואליציית נתניהו להעדיף נאמנות על פני מקצוענות במינויים בכירים.
ראשית, פסק הדין קובע שלא ניתן להפסיק כהונה בהליך מקוצר ולא מנומק כיאות. אבל החוזקה של הפסיקה היא בפרשנות של העילה "משבר אמון חריף ומתמשך" שבה השתמשה הממשלה למשל גם להדחת היועמ"שית מיארה והדחת ראש השב"כ לשעבר רונן בר.
השופט עמית מבהיר כי טענה לקיום של "משבר אמון" אינה יכול להתבסס על "תחושתו הסובייקטיבית" של נבחר הציבור, "חלף זאת עליה להיתמך בתשתית ראייתית אובייקטיבית מוצקה ומפורטת".
הסכנה, לפי עמית, היא שעילת "משבר אמון" תהפוך למנגנון איום: "נושא משרה אשר יחשוש כי ככל שלא יפעל בהתאם למדיניות הדרג המיניסטריאלי המבקש הפסקת כהונתו בטענה למשבר אמון אישי, יתאים עצמו למדיניות - וכפועל יוצא מכך, נושאי משרה בעלי סמכויות אכיפה ורגולציה יהפכו למשרות אמון של הגורמים המיניסטריאליים בניגוד גמור לדרישות העצמאות ואי-התלות של תפקידם. זאת בניגוד לשיטת המשטר שלנו, שבמסגרתה חבים שומרי הסף את אמונם לציבור".
במובן הזה, שני פסקי הדין, שנכתבו במכוון כצופי פני עתיד, מספרים סיפור רחב יותר: המבצר המשפטי לא נפל. לא בכל הקשור לשימור נורמות של תקינות שלטונית.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.09.26
