הסרט שכמעט אף אחד לא ראה וכמעט כולם מגיבים כלפיו אוטומטית הוא לא אירוע מנותק מהמלחמה, אלא חלק אינטגרלי ממנה. שכן יש דברים שקשה להבין בזמן אמת ויש דברים שאפשר להבין רק בדיעבד - וכפי שבשעת אמת מלחמת העצמאות נתפסה רק כהישג מזהיר שהביא לקוממיות יהודית אך לאחר שנים החל גם הדיון הציבורי על מה שהתרחשו בה, כך גם לגבי המלחמה בעזה. אף שבשעת אמת ברור היה לנו שיצאנו למלחמה מוצדקת ברור, היה שיבוא יום - והסרט מקרב אותו - שבו נצטרך לדון גם במחיר שהמלחמה גבתה, קודם כל מאיתנו, אבל גם מהם. וכפי שהמלחמה ב-1948 היתה מוצדקת למרות שנעשו בה גם עוולות, כך גם לגבי המלחמה בעזה. גם אם אולי נעשו בה עוולות, לא הייתה מוצדקת ממנה לאחר השבעה באוקטובר.
יובל אברהם ורחל שור במעמד הזכיה בפסטיבל ונציה
(צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)
וזו החולשה העיקרית של הדיון על הסרט - המתנגדים אליו רואים בו תמיכה בחמאס והתומכים בו סבורים שישראל ביצעה ג׳נוסייד. ולא זו צריכה להיות השאלה, שכן לא צריך להיות ספק שחמאס אשם במה שקרה לעזה בעקבות הטבח שביצעו באוקטובר; ולא אמורה להיות לנו בעיה, כחברה ששואפת להיות גם אור לגויים, לשאול, לנוכח כמות ההרוגים וההרס בעזה, וגם השנאה שעוררנו כלפינו בעולם, אם לאורך כל המלחמה פעלנו כשורה.
הדיון שהחברה הישראלית צריכה לערוך לא צריך להסתכם בתשובה מוכנה מראש. בהחלט יכול להיות שבתום הדיון הציבורי נאמר שכן, חמאס קלע אותנו לסיטואציה בלתי אפשרית שבה דווקא כדי להילחם ברוע ולעקור אותו היינו צריכים לאמץ גם אכזריות; ויכול להיות שנסיק שזה היה מבחן מוסרי שלעיתים כשלנו בו, וגם לאחר השבעה באוקטובר היינו צריכים לפעול בעזה יותר במתינות. שתי האפשרויות פתוחות, אבל את הדיון צריך לקיים.
כל זה לא מצדיק, כמובן, את הדבר הנורא ביותר בסרט, עוד לפני הצפייה בו: העובדה שהוא נשלח לפסטיבל בינלאומי בשעה שהשנאה כלפי יהודים מתעצמת בעולם, כשהיוצרים מספיק אינטיליגנטיים לדעת כי בפסטיבל לא חיפשו דיון אמיתי ומורכב באשר לעזה אלא רק את האשמת ישראל.
גם בלי להתייחס לכך שהסרט מתעלם מהשבעה באוקטובר ומשאלת השאלות – האם ניתן היה להילחם בחמאס בלי לגרום לנזק אגבי? הרי חמאס עצמו ביקש להסתייע בנזק האגבי כדי לעצור את צה״ל – ברור שאם היוצרים היו הגונים בשאיפתם לדיון פנים-ישראלי כפי שהצהירו הם היו מנסים להקרינו בארץ; אפילו באופן עצמאי. אז גם היינו יכולים להקשיב יותר לטענותיהם.
גם קריאתם לבטל את היתרון האיכותי של ישראל מול הפלסטינים כדי ששני הצדדים יהיו שווים ויוכלו להתפייס מהולה בצביעות. שכן על פניו הרעיון נכון, אבל במציאות אין אפשרות לשיוויון אמיתי משום שלסכסוך יש כמה מעגלים. נכון שבמעגל הראשון, מול הפלסטינים, אנחנו החזקים; אבל במעגל הרחב יותר, מול העולם המוסלמי, שטומן בחובו את איראן, חיזבאללה ועוד אוייבים, אנחנו עדיין מיעוט שחייב לשמר את יתרונו.
מכל מקום, העובדה שהמעשה שהיוצרים עשו דוחה מוסרית, רגשית ולאומית לא מבטלת את הצורך בדיון על מה שנעשה בעזה. רבים מעדי המדינה אינם אנשים טובים, אבל השאלה החשובה היא מה המידע שהם מפיקים. לכן הגישה הנכונה היא להתעלם מסרט שאינו מגלם את המציאות על רבדיה, אבל כן לשאול מה עשינו ועד כמה אנו שלמים עם כל מה שעשינו, גם אם לא היתה ברירה.
