דורי דורות יהודים אומרים סליחות באשמורת הבוקר לאורכו של חודש אלול, וביתר שאת בין ראש השנה ליום הכיפורים. המנהג העתיק הזה הפך בשנים האחרונות מטקס דתי לאירוע תרבותי כלל-ישראלי. כולם בסליחות: הזקנים והצעירים, החיילים והחטופים ששבו הביתה, המוזיקאים שמחדשים את הפיוטים העתיקים והמשפיעניות שמעלות סלפי. הישראליזציה של הסליחות קשורה לנוסח הספרדי. הוא מציע שירים קליטים, קצביים, ו"שירת המונים" מרוממת נפש. זאת אל מול הסליחות האשכנזיות, שעיקרן וידוי חרישי, כובד ראש ויראת חטא. אם הסליחות הספרדיות שמות דגש על אהבת הבורא לברואיו כהזמנה מתמדת להתחלה חדשה, הרי שהאשכנזיות מדגישות את אימת הדין.
אז איך אמורים להגיע אל היום הקדוש? במסורות היהודיות לאורך הדורות שתי הגישות משמשות בערבוביה – היראה והאהבה. התשובה והסליחה.
סליחות בכותל. מוטב לשוב אל הציווי היסודי: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך"
(שלו שלום)
התשובה היא טיפול שורש שעיקרו תיקון: בירור המניע לעבירה, הכרה כנה בחטא, ייסורי מצפון וקבלה לעתיד לבוא. אין תשובה בלי לקיחת אחריות. מנגד, עמדת הסליחה והאהבה — שיסודותיה עמוקים בחסידות כמו גם בעולם הספרדי — מניחה בתשתיתה את מושג השייכות. את הקשר לבורא כמערכת יחסים אישית, משפחתית כמעט. לא דקדקנית ומרוחקת. הסליחה מאפשרת להתגבר על עוולות העבר כדי לתת לקשר סיכוי. היא מבינה את שבריריות האדם. עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.
המתח הבריא הזה מהדהד בתפילת ראש השנה: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים — אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו, איום, קדוש".
בנים או עבדים? אל רחום וחנון או מלך עושה משפט? סליחה או תשובה? בשנים האחרונות המיינסטרים הישראלי בחר צד. בקצרה: "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב", ובאריכות – הצורך באהבה, בשייכות ובמחילה הפך את הסליחה למופע יחיד, בעוד התשובה נדחקה לקרן זווית. מי רוצה להתייסר על חטאיו, אם הוא יכול פשוט להחליק אותם עד לפעם הבאה?
*
הביטוי המזוקק של התופעה התרבותית הזו בא לידי ביטוי בקמפיין של ש"ס. רחובות ירושלים מלאים בשלטי חוצות שבהם נראה רכב חוסם מדרכה ירושלמית ועל השמשה פתק בכתב יד: פקח סלח לי, אני בסליחות. התמונה המרהיבה ממותגת היטב: "דרך אמונה בחרתי – שס". מה זה משנה שאני עובר על החוק? מה זה משנה מי יסבול ממעשיי? בסוף אני פה בשביל לבקש סליחה – גם מהפקח וגם מאלוהים, אז הכל ממש בסדר.
העמדה הזו היא עקבית: מצד אחד קמפיינים מרגשים על המשפחה המזרחית שסביב שולחנה יושבים יחד אח חייל ואח תלמיד חכם, ומצד שני הוראת רבנים להוריד את צווי הגיוס באסלה ולא לצאת למלחמת מצווה גם אם מדובר בצעיר שלא לומד תורה כלל. מצד אחד סרטון על מי שבא להתפייס עם חברו מתנגד הממשלה, מצד שני אמירות אלימות ואיומות כלפי היועצת המשפטית לממשלה ושופטי העליון. בשורה מתוקה או עבירות שבין אדם לחברו? סליחה המבקשת להמתיק את המים ולמסך את הפשעים או הכרת החטא וקבלה לעתיד?
בקמפיין הציונות הדתית, שפורסם ממש בעשרת ימי תשובה, ויתרו על הסאבטקסט. בסרטון בינה מלאכותית שהפיקו במפלגה סביב הרפורמה המשפטית שהם מבקשים לקדם נראים נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה נגררים ברחובות ונעצרים בזמן שהם מפגינים נגד סמוטריץ'. אם לא הספיקו מלחמות האחים בימי הרפורמה רגע לפני 7 באוקטובר, במפלגה שמתיימרת לייצג ציבור דתי השוו והעלו: אנו מבטיחים לכם מלחמת אחים על סטרואידים. כזו שטרם ראיתם, לכן נדרשנו לבינה מלאכותית.
כמובן, אותו סמוטריץ' עצמו הביע חרטה על קמפיין אחר מטעם המפלגה שלו שפורסם לפני מספר שבועות ובו הוצגו נבחרי הדמוקרטים כנבלים והרב גלעד קריב, רב רפורמי, הוצג כמי שמוקף בחזירים. סמוטריץ' הודה שטעה, ושלא ככה מנהלים קמפיין. עד לפעם הבאה.
*
חזרה בתשובה, בהגדרתה, היא מסע קשה. הרמב"ם מפרט את כל שלביה: על האדם לעזוב את חטאו, להתחרט בכל לב על מעשיו, להתחייב בליבו שלא ישוב אל אותו החטא, ולבקש באופן מפורש סליחה ומחילה על מעשיו. יותר מכך, אחד הכללים המרכזיים של התשובה הוא "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" – המעשים הם אלו שקובעים אם באמת נעשה תיקון, ואם באמת יכולות להיות מחילה ורפואה.
שלוש שנים חלפו מהאסון הגדול בתולדותינו, אבל לא קמה ועדת חקירה, איש לא מתיימר לספר מה קרה ואיך והאחריות הפכה למצורעת. לפשפש במעשים, להתוודות על טעויות וחטאים, כל אלו בכלל לא נלקחים בחשבון
היום השלבים הללו נראים כמעט כמו מדע בדיוני. שלוש שנים חלפו מהאסון הגדול בתולדותינו, אבל לא קמה ועדת חקירה, איש לא מתיימר לספר מה קרה ואיך והאחריות הפכה למצורעת. לפשפש במעשים, להתוודות על טעויות וחטאים, כל אלו בכלל לא נלקחים בחשבון. בעולם שבו הסליחה ניצחה את התשובה נותרנו רק עם יהדות פרפורמטיבית – מופע חיצוני של איך שאמורים להיראות הימים הללו וויתור כואב על ההזדמנות האמיתית שלהם לייצר שינוי.
*
אהבה ויראה אינן סותרות; הן שלובות זו בזו משחר קיומנו. לעיתים תרבות נדרשת לחזור אל יסודות השייכות והחמלה, ולעיתים עליה להזדקף ולהתייצב אל מול תביעת התשובה ואימת הדין. הערנות לתנועה ביניהן היא כבר חשובה ומעניינת. אבל הסליחות במהותן נועדו להוביל אל התשובה. כשהסליחה הופכת לעיר מקלט מפני לקיחת אחריות וכשמשתמשים במסורת יקרה לכל לב באופן אינסטרומנטלי – יצא שכרנו בהפסדנו.
בפתחה של שנה חדשה, רגע לפני עוד מערכת בחירות יצרית ורעילה, מוטב לשוב אל הציווי היסודי, התובעני מכולם: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". ואין הדבר תלוי אלא בנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.09.26
