בעוד פחות מחודש ימלאו שלוש שנים לסחרור שהחל ב-7 באוקטובר, שבו כל הקלפים התערבבו. הציבור אמנם פנה ימינה, אבל כשהישראלי מבקש את המנה הכי ימנית בתפריט, והרי מדובר בקליינט שמתהדר בכך שהוא לא פראייר, בכל זאת אל השולחן מוגשים כל הפוליטיקאים שכיהנו בתפקידים הכי בכירים בזמן הטבח הכי גדול ביהודים מאז השואה. ועכשיו, כשרשימות המתמודדים כבר סגורות, אנחנו רואים תופעה חריגה: ארבע מפלגות שרצות מימין לליכוד: עוצמה יהודית, עמך ישראל, הציונות הדתית שמכילה את זהות של פייגלין שצפויה להתפצל ממנה לאחר הבחירות.
המהומה הפוליטית פורצת לחיינו בסוף 2018 ומגלגלת על הראש של כולנו כדור שלג עצום בגודלו. הוא מתחיל עם חמש מערכות בחירות רצופות, ממשיך בהקמת ממשלת השינוי (שבבסיסה בנט מקים באמצעות קולות מהימין קואליציה עם רע"מ) ועובר דרך גל טרור בתקופתה, מחאה סוערת נגד חברים שסומנו כחוליות חלשות, בחירות 2022, לראשונה ממשלת ימין על מלא, ממשיך עם מסיבת העיתונאים שבה יריב לוין משיק את הרפורמה המשפטית ורחובות בוערים, ומסתיים בטבח ובמלחמה בת שלוש שנים.
בן גביר וסמוטריץ'. חברי קבינט כל המלחמה, וגם לפניה, והם עדיין שם, אז את מי יבקרו?
(גדי קבלו)
בשנים האלה נתניהו הופך להיות סדין אדום בקרב הקבוצה שפעם קראו לה אחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים), ה-WASP המקומי. הם מואסים בו אישית בגלל אירועים אמיתיים של טוהר מידות והתנהלות משפחתית קלוקלת, וברקע, התקשורת הישראלית שופכת עוד גלונים של בנזין.
הציבור האחוס"לי, האליטה המייסדת, משלל סיבות, בראשן דמוגרפיה, קטֵן. הוא מאבד שליטה במוקדי כוח, בראשם הכנסת, תהליך שמחזק מאוד את ההיתלות שלו במערכת המשפט שנותרה המבצר האחרון שמזוהה איתו. ואז, כשהמבצר הזה מעמיד לדין את נתניהו, זו כבר מכה אנושה ליכולת להסתדר יחד. תוסיפו לזה את הברית של נתניהו עם החרדים ויש לנו מתכון לגירושין הכי מכוערים שאפשר להעלות על הדעת.
*
בתגובה נתניהו מהדק סביבו את המחנה השני - בהכללה, הימנים, המזרחים והמסורתיים - ומקים את הגוש האמוני. לא ברור כמה אמונה יש כאן. הרי מה המכנה האמוני המשותף בין ברקת החילוני למהדרין לגולדקנופף חסיד גור? מה בין צבי סוכות, נער גבעות בדימוס, לדיכטר, ראש שב"כ בדימוס שתפקידו לרדוף אחרי הגבעונים? ומנגד, מה הנוסחה הסודית שמחזיקה ברית בין יאיר גולן ("ממשלה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", לליברמן (לא להכניס לעזה לא טיפת מים ולא טיפת דלק)? מה החומר שמלחים את מתן כהנא, ציוני דתי, טייס ומטכ"ליסט, לגבי לסקי, שייצגה סייען לפיגוע בעתירה נגד הריסת ביתו? ובכן, בטבע יש חומר אחד ויחיד שמסוגל להדביק את כל אלה: בנימין נתניהו.
לכאורה, אחרי 7 באוקטובר, לחלוטין בלתי נתפס שנתניהו הוא בכלל אופציה. הוא אמנם התנער ושינה את ההתנהלות שלו בחזיתות השונות, ועדיין, אזרחיה של מדינה שפויה, היו נפרדים מהר מאוד ממנהיג שלא רק שבערוגתו צמחה הקונספציה, אלא גם שעד היום מתחמק מלקחת אחריות עליה. אבל כוחות השוק הם ציניים לחלוטין. הציבור זז ימינה, לפני הכל הוא רוצה ביטחון, ונתניהו נתפס, במידה מסוימת של צדק לטעמי, כמי שינהל את היד הקשה ביותר נגד אויבינו.
יש פה כמובן גם עניין של תדמית: בנט וליברמן הם בוודאי לא פחות ימניים ממשה גפני, ובכל זאת הוא מסמר מרכזי בממשלת הימין על מלא, והם מראשי מחנה השמאל.
יריביו של נתניהו ממחנה השינוי מציעים שלל אלטרנטיבות טובות יותר בניהול המדינה, טוהר המידות, נימוסים ושוויון בנטל, אבל בשל שבטיות, עדתיות, וקרבה למסורת היהודית, נתניהו הוא עדיין המנהיג הבלתי מעורער של הימין בישראל
יריביו של נתניהו ממחנה השינוי מציעים שלל אלטרנטיבות טובות יותר בניהול המדינה, טוהר המידות, נימוסים ושוויון בנטל, אבל בשל שבטיות, עדתיות, וקרבה למסורת היהודית, נתניהו הוא עדיין המנהיג הבלתי מעורער של הימין בישראל.
*
פעם בימין תמיד היה הליכוד, ועוד מפלגה, גג שתיים, מימין לו. עכשיו יש גם את עופר וינטר ופייגלין. כרגע אנחנו בתוך כאוס אחד גדול. אין שם באמת הבדלים אידיאולוגיים, התנהגותיים, סוציולוגיים. חציית הקווים של גוטליב היא צעד טבעי לגמרי. ומה מבדיל בינה ובן גביר לבין אמסלם, מאי גולן, ואטורי והמשוריין החדש ברדוגו? זה גוש אחד, זהה לגמרי, שבו מפלגת הציונות הדתית היא יותר אשכנזית ומתנחלת, הליכוד יותר עממי והמוני, ובן גביר יותר קיצוני, בעיקר בדיבור.
הציונות הדתית לכאורה מאופיינת כמי שממוקדת יותר בהתיישבות ביו"ש, והיא גם פעלה הכי הרבה בנושא הזה בקדנציה הנוכחית, אבל גם עם מיקרוסקופ לא תמצאו הבדל בין הגישות של עמית הלוי מהליכוד לאורית סטרוק בנושא. והסרטון שהציונות הדתית מפרסמת השבוע שבו נשיא העליון והיועמ"שית נגררים ברחובות בוערים, מלמד שהגישה של המפלגה הזאת לא שונה בכלום מזו של טלי גוטליב לגבי מערכת המשפט.
את הליכוד קשה להגדיר. המפלגה היא כמובן פלטפורמה להנהגה של נתניהו. לא באמת קיים אדם שיצביע לליכוד בגלל אהדה יוקדת לישראל כ"ץ. אפילו המיליונים שניר ברקת שפך על קמפיינים ועל אירועים למתפקדים, לא הוכיחו את עצמם. כריזמה ואהדה הן לא מוצר שאפשר לקנות.
השחקן החדש, עופר וינטר, הוא החידה. כל האחרים מנהלים קמפיין מלא כבוד לנתניהו, וינטר לא מפחד לבקר את נשיא המחנה. וינטר אומר, אחלה שחיסלתם את מח"ט רפיח, למה החטיבה הזאת עדיין קיימת? הוא גם מדבר על עידוד הגירה של עזתים. גם בן גביר מדבר אבל הוא (ואחרים בממשלה) היה שם כשחלון הזדמנויות מצידו של טראמפ לכאורה נפתח, ופיספס אותו. גם בכל נושאי הביטחון, האחרים פשוט היו חברי קבינט כל המלחמה, וגם לפניה, והם עדיין שם, אז את מי יבקרו?
וינטר הוא גם היחיד שמאתגר את הקואליציה סביב גיוס חרדים, נושא קיומי בקרב מצביעי ימין רבים. לוינטר עומדת חזקת החפות רק כי מעולם לא כיהן בתפקיד מעשי - הוא מצטיין בתיאוריה, אבל מעולם לא ראינו אותו על הכביש.
אז לאן הולך כל העסק הזה? הימין בישראל הוא כרגע שוק של מוכרים, אין הרבה מלאי בגלל כשל שוק וידם של הלקוחות על התחתונה. אבל ביום שאחרי נתניהו הכל יתארגן מחדש. הקלפים ייטרפו בצורה מרתקת שקשה לחזות אותה. תוכל להיות איש ימין ולא לתמוך בהשתמטות המונית של צעירים בריאים שבכלל לא לומדים בישיבה, תוכל לתמוך ביד קשה כלפי מחבלים בבתי הכלא בלי להדהד תיאוריות קונספירציה, תוכל לרצות שינוי מהותי במערכת המשפט בלי לצהול נוכח סרטון שבו היועמ"שית נגררת על הכביש, תוכל להיות סופר-ניצי ועדיין לשתף פעולה עם המחנה השני בשלל נושאים, ברוב הנושאים למעשה.
עולם ומלואו מחכים לנו. עשר שנים, גג 20 שנה, ואנחנו שם.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.09.26
