גוש השינוי הפסיד בשבועות האחרונים שבעה-שמונה מנדטים, מ-60-61 ל-53-54. זה הפסד על הנייר, בסקרים, בעיקר תוצאה של התנחלות זמנית של שלוש רשימות קטנות מעל אחוז החסימה. בכל זאת, הוא מלמד על בעיה. נתניהו לא מתרומם, אבל הוא מצליח למנוע מיריביו להתרומם. יתכן שהבחירות יוכרעו לא על ידי אלה שיצביעו אלא על-ידי אלה שיישארו בבית: הבוחרים השתכנעו שהממשלה היוצאת נכשלה; הם לא השתכנעו שהאלטרנטיבה מסוגלת לתקן. זה לא מפריע לראשי גוש השינוי להמשיך לריב ביניהם על עור הדב שטרם ניצוד.
גדי איזנקוט יסיים את הקמפיין כפוליטיקאי האהוב ביותר במדינה: ליבם של הישראלים מכל המחנות יוצא אליו. אבל אהבה והצבעה לא הולכים יחד, לא כשעל הפרק עומד תפקיד ראש הממשלה. הדימוי הנוכחי שלו עושה לו עוול: איזנקוט איננו מאמי לאומי. הקריירה הצבאית שלו, גם הכהונה הקצרה שלו בקבינט המלחמה, הוכיחו את כישוריו כמפקד, כסמכות אסטרטגית, גם כיריב עיקש, קשוח. הוא ייטיב לעשות אם יתחיל להיות פחות גולני שלי ויותר רמטכ"ל, פחות חיבוקי ויותר ראש-ממשלה.
שלשום, יום רביעי, ב-11 בלילה, התכנסה במטה הבחירות של איזנקוט ברמת השרון ישיבת דרמטית. למחרת בבוקר התראיין איזנקוט ברשת ב'. הוא האשים בריאיון את שותפיו בנוכלות, לא פחות מזה. משום מה, הוא בחר להשתמש במונח ביידיש – פוילשטיקים, מונח שגור בעגה הפוליטית אבל לא מובן לרוב הישראלים. פוילשטיקים הם מעשי נוכלות - אין דרך לעגל את המונח הזה; איזנקוט ובנט נפגשו בחשאי בשבוע שעבר. בפגישה נדונו הצעות לשינויים בקמפיין. שני הצדדים מסרבים לפרט. בעקבות הפגישה איזנקוט הגיע למסקנה שהוא חייב להכחיש בפומבי אפשרות לרוטציה - לא רוטציה בינו לבין נתניהו, שמועה שסביבה רוחשת המערכת הפוליטית בימים האחרונים, ולא רוטציה בינו לבין בנט. בשידור איזנקוט פסל את שני הרעיונות על הסף. הוא פסל גם רעיון שלישי, לפיו ליברמן עם שמונה מנדטים בסקרים, יהפוך, כתוצאה מקומבינה עם וינטר, למועמד הגוש לראשות הממשלה.
אחת הסיבות הייתה הצעה שבנט גלגל בחשאי לשולחנו של איזנקוט בשבוע שעבר, להכריז על רוטציה בינו לבין איזנקוט. איזנקוט דחה את ההצעה על הסף, בין השאר משום שחשב שתגרע קולות מהגוש, לא תוסיף, ותקפיץ לשמיים את ליברמן, שעדיין לא גנז את השאיפה שלו ליצור קומבינה שתביא אותו אל ראשות הממשלה. התחרות על ההובלה היא נושא שקל לפרשן אותו: כשבנט היה המוביל הוא שלל כל רעיון לרוטציה; כשאיזנקוט הפך למוביל גם הוא שלל כל רעיון לרוטציה. כל אחד מהם אמר בתורו, כולה שלי.
יתכן שהפיצוץ הוא דבר בעתו: הוא מבהיר לראשי הגוש מחדש את סדר-העדיפויות של בוחריהם. לא הם הסיפור כאן, לא הכישורים שלהם, לא התוכניות שלהם, לא האגו שלהם. הסיפור הוא סמוטריץ' ובן-גביר ודרעי וגולדקנופף וקיש ורגב וגוטליב וקרעי ונתניהו וסטרוק ושאר חברי הכת שדוחפת את מדינת ישראל לתהום. הגיע זמנם של ראשי הגוש להתעשת.
לא ביבי, סבבה. אבל אנחנו לא רואים מישהו אחר. בנט, אשדוד, השבוע | צילום: גדי קבלו
ההכרזה של איזנקוט, בראיון שהעניק לי ופורסם כאן, ובטור שפורסם ב"הארץ", שאם הגוש יקבל 58 מנדטים יקים ממשלת מיעוט, הכעיסה את שותפיו לגוש. הם טוענים שזאת הייתה הסיבה העיקרית לירידה בסקרים: הימין הרך, 12 מנדטים בהערכה נדיבה, לא מוכן לשמוע על ממשלה בתמיכת מפלגה ערבית. איך יתמודדו עם הבעיה ב-28 באוקטובר, כשהאיום בתיקו ובממשלת מעבר נצחית בראשות נתניהו יהיה ממשי, הם מסרבים לומר - הס פן תעיר.
המוסכמה הפוליטית הישנה תקפה גם לגבי ראשי מפלגות השינוי: או שיפנימו שהם תלויים זה בזה או שיהיו תלויים בסוף זה לצד זה. הם ואנשיהם מדברים ביניהם בשיחות טלפון תכופות ובפגישות זוגיות, אבל לא מסוגלים להצטלם יחד. על חשיפה לציבור של נבחרת משותפת, חזון מוסכם, אין כרגע מה לדבר. הם מומחים בניתוח החטאים של השותפים שלהם – כל טענה לחוד עושה שכל, אבל יחד הן כורתות את הענף שעליו הם יושבים. הם מבינים עד כמה המצב קריטי, אבל קשה להם להתאפק.
טי–שירט שחור
רובע ט"ז בדרום אשדוד חדש יחסית: הוא משופע בבנייני מגורים רבי-קומות, רחבי-דירות, במשפחות צעירות, חילוניות או מסורתיות. ילדים ממלאים את המרכז המסחרי המטופח, רוכבים בפראות על סקייטבורדים וקורקינטים חשמליים, מתגודדים בחבורות. הרחובות בשכונה נקראים על שם פירות העונה. ביום שני השבוע פתח נפתלי בנט, מועמד "ביחד" לראשות הממשלה, פרלמנט בבית-הקפה "רולדין", במרכז טודו, ברחוב מנגו.
הרעיון נכון: בנט חורש את הארץ, מזמין שאלות מפי בוחרים עוינים, משיב לעניין ומפיץ גרסה ערוכה של השיחות ברשת החברתית. הסרטונים זוכים למאות אלפי כניסות: אנשים אוהבים עימותים, אוהבים דרמה. בשש, השעה היעודה, באה רוח מן הים והעיפה את כוסות הקרטון ומפיות הנייר על שולחנות בית-הקפה. רק רוח. בשש ורבע הגיע בנט. הילדים נמשכו בחבלי קסם אל האור הכחול שהבהב על גג רכב השרד הממוגן, אל המאבטחים עם המסכות על הפנים שכאילו יצאו ממשחק בפלייסטיישן. בנט העניק לילדים סלפים.
הטי-שירט השחור שהוא לובש עכשיו משדר חיוניות, נחישות, כוח. זאת הייתה המטרה והיא הושגה. בנט הוסיף עליה ג'ינס וסניקרס, שניהם נטולי מותג. להצטנעות שלו יש מחיר: היא שוללת ממנו את ההילה שתפקיד ראש הממשלה מביא אתו, את היוקרה, את המיתוס. בנט בג'ינס וסניקרס מתקשה לשדר מסר מרכזי בקמפיין שלו – שהוא בוגר המועדון הסגור של ראשי הממשלה. לטוב ולרע, הוא אחד האדם.
מודעות על בואו של המועמד לא נתלו בשכונה; רמקול לא קרא לאנשים לבוא לאירוע. בנט התיישב ליד שולחן ריק, סמוך לדוכן פלאפל וחנות גבינות. אל שולחנו של בנט הצטרף קהל מזדמן. בשיא היו אחד עשר, בשפל חמישה. מסביב צפו בהם בעיקר ילדים. הם צילמו זה את זה לטיקטוק כשהם צועקים "רק ביבי, רק ביבי". מאבטח גירש אותם בצעקות. הם חזרו.
לפטר את המנהל
ארבעה בוחרים ישבו לשולחן – אחד מצביע בן-גביר, אחד זליכה, אחת איזנקוט ואחד, אולי, בנט. ארבעה עולמות מנוגדים שיש ביניהם מכנה משותף: ניכור כלפי הממסד הפוליטי כולו, תסכול מארבע שנים של אי-ודאות, כמיהה לשקט, ליציבות. אצטט שניים. ברק צ'ונה גר בירושלים. במקצועו הוא כבאי: אחת עשרה שנה הוא עובד ככבאי בעיר החרדית בית"ר עילית. החנות לגבינות, סניף של רשת באשר פרומז'רי, היא שלו. הוא פתח אותה השנה. בדף של החנות באינטרנט הוא מבטיח למבקרים "הרפתקה קולינרית".
"מה המשכורת שלך ככבאי", שאל בנט. "אני מתבייש לספר", אמר ברק. "אשתי עובדת במשרד המשפטים. במשכורת שלה היא לא רואה אותי ממטר, למרות שהיא עובדת חצי מהשעות שלי. הילד שלי היום בן 15. אתה לא עושה אפצ'י והוא כבר חייל, ומשתחרר, ואנחנו בלי אוניברסיטה. בשבילו קניתי את החנות".
בנט התמקד בו. "הביטחון שלנו ברצפה", אמר. "לא יכול להיות שהילדים שלי בירושלים לא יכולים לנסוע באוטובוס. עזוב שהפיגועים של שנות ה-90' נגמרו. סבבה, אז נגמרו. אבל אין את השקט הזה, האמיתי, שאני יכול להסתובב בכל שעה במדינה שלי. אין. אני נכנס לקניון מלחה, נכנס ערבי ואף אחד לא שואל אותו. חיילים בטיפול נמרץ, פצועים, מי מטפל בהם? רופאים ערבים, שבסוף מטלטלים אותם במיטה. אתם למעלה לא רואים את זה. אנחנו רואים – באינסטגרם, בפייסבוק, ברשתות. מה הם עושים לחיילים שלנו?".
בנט ביקש למקד אותו באג'נדה שלו: ממשלה בראשותו שהצליחה מול ממשלה של נתניהו שנכשלה. "אם לקוח בא עכשיו לעסק שלך ורואה שהעסק לא מתפקד, אתה משלם המון כסף ולא מקבל כמעט כלום, מה תגיד למנהל?" שאל בנט.
"צריך לעשות שינוי", אמר ברק.
"ואם הוא לא עושה שינוי", אמר בנט. "מה אז?"
"לסגור", אמר ברק.
"לפטר את המנהל", אמר בנט. "אם התמצית של שאתה אומר היא שישראל לא מתנהלת צריך להחליף את ההנהלה. תסכים אתי?"
ברק סירב להסכים. "אמרת שלא תשב עם מנצור עבאס", אמר. "בסוף ישבת אתו. בנית ממשלה עם מי שהכי לא רצית, עם מי שאמרת שלא תלך. העיקר היה לשבת בכיסא. זה פגע בי".
"אוקי", אמר בנט.
לא ביבי, סבבה. אבל אנחנו לא רואים מישהו אחר. בנט, אשדוד, השבוע | צילום: גדי קבלו
"אבל גם בזמן שישבת שם אני לא ראיתי שינוי", אמר ברק. "אני מסכים: לא ביבי. סבבה. גם עכשיו אני לא אבחר בביבי. אבל אני לא רואה מישהו אחר".
"ישבתי איתו," אמר בנט, "אני מודה. אם אתה כועס עלי זאת זכותך. אבל עם כל הכבוד אני שואל אותך מה יותר חשוב, התמונה ההיא עם מנצור עבאס או 1,200 נרצחים ב-7 באוקטובר?"
"זה היה קורה גם אצלך, אדוני", התעקש ברק. "אתה יכול להבטיח לי שלא?"
"כשנבחרתי לראש ממשלה ירשתי מצב שחמאס כל הזמן משגר אלינו רקטות, ואנחנו לא מגיבים", אמר בנט. "עפיפונים, לא מגיבים. אני, איך שנכנסתי, קבעתי מדיניות של אפס הכלה. מיד תקפנו, על כל בלון, והם הפסיקו.
"היה פה המון רצח ופרוטקשן - אז נכנסתי לסוגיית הפשיעה. לא לבד, עם שותפים, יואב סגלוביץ', עומר בר-לב. עשינו את זה, ומספר מקרי הרצח ירד בחמישית תוך שנה. גם הביטחון, גם הכלכלה, גם החינוך, הכל היה יותר טוב. אז אתה יכול להעניש אותי על שנת 21', אגב, אני עומד מאחורי ההחלטה שלי אז, אבל אולי תשאל שאלה אחרת, כאיש עסקים: מי ישקם את המדינה יותר טוב?"
"עזוב אותך מעסקים", אמר ברק, "אני מדבר איתך כיהודי. קשה לי היום להאמין במישהו. כולם, ברגע האמת, עושים מה שמתאים להם, גם ביבי. הוא שקרן – בסוף הוא רוצה את הפינה שלו".
"עזוב שקרן", אמר בנט.
"אז למה לא החזקתם יותר משנה?" שאל ברק. "איך בנאדם שעושה את כל הדברים הטובים האלה לא מחזיק יותר משנה?"
"שאלה מעולה", אמר בנט. "אני כשלתי בפוליטי, אבל למדתי לקח. גם אני יודע לטעות. היום אני הרבה יותר מיומן".
"אני אשאל אותך שאלה אחרונה", אמר ברק. "איפה המשילות שלנו? איפה הכוח שלנו כיהודים במדינה שלנו?"
"מי אחראי על ביטחון פנים בממשלה?", שאל בנט.
"בן-גביר", השיב ברק.
"הוא הצליח?" שאל בנט.
"הוא עשה שינוי", השיב ברק. "נכון, גם הוא לא הצליח, אבל הוא עושה דברים, נכנס לכפרים בדואים בנגב, לוקח נשקים, אני רואה את העבודה שלו ביהודה ושומרון, אחותי גרה באיתמר, אני רואה את ההבדל. אני איש בן-גביר".
ברק הורה להביא מהחנות צלחות חד-פעמיות עם נתחי גבינה ובאגט. האנשים סביב השולחן הודו לו בחביבות וטעמו, גם טרייסי, שהצביעה כל השנים מרצ.
"אני פחות איש של גבינה", אמר בנט. "אני מתנצל". ליד ברק ישב שלומי, תושב אשדוד, יוצא גיאורגיה.
אתה מסבן אותי
"לפני עשרים שנה, שלושים שנה, היה לי כיף במדינה", אמר שלומי. "היום אני חושב לעזוב. הכאב שלי הוא על הלקוחות שלי. יש לי מינימרקט. אני רואה שהם לא מצליחים לגמור את החודש. אני צריך להלוות להם כספים, לרשום להם. ויש כאלה שלוקחים הלוואות בשוק האפור. אתה מדבר על מאה פחות נרצחים? אני מדבר על זה שאנחנו נרצחים פה מרגע לרגע. כדי שייקרה פה משהו צריך לבוא מנהיג שיהיה לו כיף לעשות למען עם ישראל, לא למען עצמו. ואתה היית בתפקיד הזה, ולא עשית.
"אני אביא לך לדוגמה את בגין. הוא אהב את עם ישראל יותר מאשר את עצמו. הוא העדיף לתת לעם ישראל ולחיות בצנעה. אתה לא. לא כולם כמוך יודעים לעשות אקזיטים ולהביא כמה מיליונים הביתה. אנחנו שורדים יום-יום, חודש-חודש. אבל אתה, הייתה לך הזדמנות לבוא ולהגיד, אני את האקזיט שלי עשיתי. היום אני אעשה למען עם ישראל. ואת ההזדמנות הזאת פספסת. ועל זה אני כועס עליך".
"מה עשיתי שהכעיס אותך", תמה בנט.
"יכולת לתת לחלשים", אמר שלומי.
"לא התכוונתי לחזור לפוליטיקה", אמר בנט. "אבל כשהבן התגייס אמרנו, אשתי גלית ואני, אם אחרים נרתמו והתגייסו וחלק נפלו גם לי מותר לאכול חרא בשביל המדינה. אני לא צריך כסף, לא צריך כוח וזה בטח לא כבוד – כמו שאתה רואה. אכנס בחזרה רק בשביל העם הזה".
"אתה לא עונה לי, אתה מסבן אותי בהמון דברים", אמר שלומי. "אולי אתה אוהב את מדינת ישראל אבל אתה לא אוהב את עם ישראל. אני עוזר להם יותר מאשר אתם - אז פאקינג כל המדינה הזאת".
שלומי סיפר על הבן שלו. במארס הוא אמור להתגייס לצבא, לחי"ר.
"זאת זכות גדולה", אמר בנט.
"לא בא לי שיתרום למדינה", אמר שלומי. "אמרתי לך, אני חושב לעזוב".
"מה הצבעת בבחירות הקודמות?" שאל בנט.
"אני? שאל שלומי. "לא בחרתי בממשלה הזאת – בחרתי בזליכה. אפילו שהפתק שלי הלך לפח".
ניגשתי לשלומי אחרי שבנט הלך. התחבקנו. הוא איש חם, ידידותי, יוצא גיאורגיה. המילים קשות, הגוף רך. תגיד, אמרתי, למה אתה רוצה לעזוב את המדינה? כל-כך רע פה?
"לי אישית לא רע", אמר, "יש לי חנות בלי משכנתה, בית בלי משכנתה, אני נוסע ביגואר שעולה 700 אלף שקל, אני מסודר. אני רוצה לעזוב לא בגללי אלא בגלל עם ישראל. אשתי אומרת לי לא, בינתיים לא".
לאחר שעתיים בנט קם. הוא זנח את מכונית השרד שלו ועלה עם מאבטחיו על מונית. הוא עושה את זה לעיתים קרובות: נהגי מוניות הם מקור טוב להבנת הלך-הרוח. הנהג היה ביביסט מושבע. הוא סיפר לבנט שב-7 באוקטובר הצבא והשב"כ לא העירו את נתניהו בכוונה. הייתה בגידה. הרצי הלוי. רונן בר. בנט רתך מכעס: הוא אמר לי אחר-כך שתיאוריית הקונספירציה הזאת, שנולדה מפי נתניהו והופצה בידי אשתו והשופרות שלו, היא השקר החמור ביותר שראש ממשלה בישראל השמיע מעולם.
במרכז המסחרי בשכונה ט"ז משתתפי הפרלמנט נפרדו בלחיצת ידיים חמה. מה שנאמר ב"רולדין" נשאר ב"רולדין". ערב שקט ירד על אשדוד.
אין לי תוכנית ב'
לאחר יומיים פגשתי את בנט במטה שלו ברעננה. דיברנו על חרושת השמועות סביב ראשי גוש השינוי. "לי אין תוכנית ב'", אמר. "יש לי תוכנית אחת, לנצח. הציבור שאותי מעניין הוא ליכודניקים מאוכזבים. ב-2022 הם הצביעו ליכוד. הם חושבים שנתניהו עשה דברים טובים. לא בסדר שלא לקח אחריות, אבל מאז 7 באוקטובר הוא שיחק אותה, הוא התעורר.
"הם אומרים, המדינה לא הולכת בכיוון טוב – ההשתמטות, השחיתות, הרגביזם, הקישיזם, אובדן המשילות. הם לא אוהבים את מה שעושה בן-גביר, את מה שעושה צבי סוכות. אני מאמין שנקבל שניים וחצי מנדטים בציונות הדתית".
כשאתה נפגש איתם, אמרתי, הם מטיחים בך מיד שבשותפות עם רע"מ הפרת הבטחה שנתת לבוחרים. נתניהו שכנע אותם שאתה נוכל.
הוא פתח מחברת ושרטט בה קו לרוחב הדף. בקצה הימני של הקו צייר בועה צרה. "אלה הביביסטים", אמר. "הם פוסלים אותי. אבל לצידם יש עשרה מנדטים של ליכוד רך. השאלה היא על מה מנהלים מערכת הבחירות. ככל שנתנהל במגרש הפוליטי, יהודים וערבים, ימין ושמאל, נפסיד. ככל שנתנהל בעולם המציאות, יוקר המחיה, תפקוד הממשלה, נביא פתרונות, נרוויח. זה קשה; זה לא סקסי, אבל זה מה שצריך לעשות".
יש 12 מנדטים של בוחרים שמצביעים בפעם הראשונה, אמרתי. האם הם נוהרים לבן-גביר?
הוא שרטט במחברת שני קווים אלכסוניים, אחד ייצג את איזנקוט, שני אותו. "ככל שהגיל עולה איזנקוט מתחזק, אמר. ככל שהגיל יורד אני מתחזק. אני פונה אליהם ברשת; הולך לברים שלהם, פוגש הייטקיסטים, מדבר בשפתם. בעולם של הבוחרים הצעירים יש שלושה מועמדים – בן-גביר, נתניהו ואני".
מה הבשורה
סרטים דוקומנטריים חשודים בעיני. פעם, בעקבות סרט דוקומנטרי שהתיימר לשקף מציאות אבל שיקף רק את נפשם של יוצריו, כתבתי שהיחס בין סרט דוקומנטרי לדוקומנט הוא כמו היחס בין תוכנית ריאליטי לריאליה, למציאות: לפעמים יש קשר, לפעמים אין. המחויבות של הז'אנר היא לאמנות, לא לעובדות.
הזכייה של הסרט נז"א בפסטיבל ונציה הולידה בארץ סערה. הוויכוח עבר מייד לפסים הזויים. שר התרבות מיקי זוהר הודיע שישלול את האזרחות מהיוצרים; מאות אמנים חתמו על עצומה שמקדשת את חופש הביטוי. זוהר לא יכול לשלול אזרחות מאף אזרח, ועדויות שקריות, אם הן שקריות, לא יכולות להתבצר מאחורי חופש הביטוי. לפני הפקת הסרט ואחריה, הדימוי של ישראל במערב מצוי בשפל המדרגה. ההשלכות הכלכליות בדרך, והן לא ייעצרו ביהודה ושומרון. גם ההשלכות המדיניות. אפשר ליילל ולחזור ליילל על עלילת דם – את פתרון הבעיה זה לא מקדם במילימטר.
הובס או מתעצם. הרמטכ"ל
(דובר צהל)
מאז ה-7 באוקטובר צה"ל גם מבוזה וגם קדוש. הוא הצבא הכושל ביותר בעולם והצבא הטוב ביותר בעולם. הכל בהבל פה, בדבר והיפוכו, מראש הממשלה ועד אחרון הפאנליסטים בטלוויזיה. אמביוולנטיות דומה פקדה עמים אחרים במצבים דומים; היא פקדה גם אותנו לאחר מחדל יום כיפור. זה מצב בעייתי לכל מי שצה"ל יקר לו: מי יבקר את צה"ל כשהוא קדוש, מי ייגן עליו כשהוא מבוזה. מה שמטריד אותי מהחודשים הראשונים למלחמה בעזה הוא חשבון העלות/תועלת: האם התמורה שאנחנו מקבלים מהפעולות הצבאיות שלנו שם מצדיקה את המחיר? מי מקבל את ההחלטות? על סמך מה?
אין מנוס מלפרט את המחיר, למרות שלא נוח: בחיי חטופים ובגופם, בחיי לוחמים ובגופם, בנזקים בעורף, בחיי בלתי-מעורבים ובגופם, בגיוס מילואים, בחימושים, בהרחבת המלחמה ובהארכתה. רוב החשבונות האלה – לא כולם – נעשים בדרגים שונים בצבא, ברמה הטקטית, מבית לבית, מסיכול לסיכול. שלוש שנים עברו מאז ה-7 באוקטובר. החשבון הכולל טרם נעשה. "חמאס הובס, חמאס הוכרע", צוטט השבוע ב-YNET הרמטכ"ל, לאחר דיון באוגדת עזה. ראש חטיבת המחקר באמ"ן צוטט כמי שאמר ההיפך: "חמאס מתעצם". מתברר שגם צד התועלת מצוי במחלוקת, לא רק צד המחיר.
האם ההרס הרחב בעזה ומותם של עשרות אלפי בלתי-מעורבים נבע משימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית? האפשרות הזאת הועלתה גם כאן. שלשום איפשר לי דובר צה"ל לשוחח עם קצין שזוהה כ"גורם מודיעיני בכיר". הקצין דחה את ההאשמות בשתי ידיים. אתחיל מהסוף: לדבריו, צה"ל לא השתמש במלחמה בסוכני בינה מלאכותית. הוא השתמש בבינה מלאכותית מהעשור הקודם – אפליקציות ואלגוריתמים, לא סוכנים עצמאיים. בעתיד הצבא מתכוון להשתמש בסוכני בינה מלאכותית אוטונומיים – אבל זה ייעשה בהדרגה, בדרך מבוקרת.
"הטענה שיש מערכת שיטתית שמוציאה את הגורם האנושי ומתירה את דמם של אנשים שקרית", אמר. "במלחמה בוצעו מאות אלפי תקיפות. היו טעויות, היו חריגות, היו גם עבירות, אבל זאת לא הייתה נורמה".
הוא תיאר תהליך שבו בכל תחנה יש לפחות חייל או קצין אחד, לפעמים שניים, שבודקים את ההפללה של יעד ומאשרים ביצוע. לאחר שהתהליך נשלם באמ"ן הוא עובר לאגף מבצעים, וגם שם יש שתי בקרות. משפטנים בודקים גם אם הפעולה מתיישבת עם החוק הבינלאומי. "אנחנו במקום גבוה מאוד בנורמות המקובלות במערב", אמר, והסתמך על פרופסור ג'ון ספנסר, קצין אמריקאי בדימוס, מומחה למלחמה אורבנית, ששיבח שוב ושוב את נורמות הלחימה של צה"ל בעזה (כצפוי, המסקנות של ספנסר, גם חלק מהנתונים שמסר, שנויים במחלוקת בקרב חוקרים).
בקביעת מטרות משתמשים בשני הליכים, האחד מכונה "הבשורה" והשני "לבנדר". תסביר, ביקשתי מבכיר המודיעין.
"בשורה הוא אוסף של אפליקציות שמלוות את תהליך העבודה של חוקר המטרות", אמר. "הקמ"ן מגדיר איזה מידע הוא צריך ומקבל תשובה. לבנדר עושה פעולה מאוד ספציפית: הוא מצליב בין מאגרי מידע".
האם אישרתם הרג של 500 אזרחים, שאלתי.
"לא מכיר", אמר. "אני מכיר מספרים הרבה יותר קטנים. במלחמה אין פתרונות אלגנטיים".
בהנחה שהדיווח שלו מדויק, הבעיה נטועה אולי בשני קצוות התהליך – בהנחיות ובתוצאות. ההנחיות, שהיו כנראה סבירות במציאות של סיכולים, לא תאמו מלחמה בקנה מידה מלא, בשטח צפוף, רווי באוכלוסיה; התוצאות מטרידות. זאת ועוד: בעזה היו לצה"ל קשיים בשליטה על מפקדים ולוחמים, שימוש מוגזם בתחמושת וכן, מעשי נקם. את כל זה ראיתי בזמן אמת. עבירות לא נחקרו; חיילים לא הועמדו לדין. הקצינים שבחרו מטרות באמ"ן לא ירדו לשטח. לא היה להם מושג.
