החנינה שהעניק נשיא המדינה לאלאור אזריה אינה רק החלטה הנוגעת לגורלו של אדם, אלא נושאת משמעות ציבורית, ערכית ומוסדית רחבה הרבה יותר. פרשת אזריה, שזכתה להד מקומי ובינלאומי חסר תקדים, נבחנה לאורך שנים במסרקות ברזל בכל הערכאות השיפוטיות הצבאיות. מערכת שלמה קבעה כי מעשהו הפסול של אזריה חורג באופן קיצוני מנורמות הלחימה ומערכי צה"ל. גם מול סערה ציבורית חסרת תקדים, עמדה המערכת על עיקרון יסוד: לוחמי צה"ל כפופים לדין, להוראות הפתיחה באש, לפקודות ולערכים המהווים מקור עוצמתו של צה"ל.
דווקא משום כך, קיצור תקופת הרישום הפלילי שנקבעה לאחר הרשעה והליך ממושך ומנומק מחייב הצדקה ציבורית חריגה. קשה לזהות הצדקה שכזו במקרה זה, מקום בו הרמטכ"ל מתנגד למהלך והמליץ אך לאחרונה להימנע מקיצור הרישום הפלילי. גם מעמדה של הפרקליטות הצבאית, הנאבקת על שיקום מעמדה בעקבות פרשיית שדה תימן, עשוי להישחק כתוצאה להחלטה. מערכת אכיפת הדין הצבאית נדרשת לא אחת לקבל הכרעות בלתי פופולריות. אם התחושה היא שהכרעה כזו עלולה להתמסמס בדיעבד, נשחקת יכולתה לשמש גורם מקצועי עצמאי ובלתי תלוי. זהו פתח לצרות צרורות.
אלאור אזריה
(צילום: יאיר שגיא)
להחלטת הנשיא גם יש פוטנציאל היזק בזירה הבינלאומית. ישראל נשענת במשך שנים על "עקרון המשלימות" ועל הטענה שמוסדותיה המשפטיים והצבאיים יודעים לחקור, לבקר ולאכוף את הדין הבינלאומי. דווקא בעידן שבו גוברת העוינות כלפי ישראל נוכח התארכותה של המלחמה בעזה וכל פעולה מבצעית נבחנת בזכוכית מגדלת, נדרש לחזק את האמון במנגנונים הללו - ולא להחלישם. בפועל, מחיקת הרישום הפלילי מבעוד מועד עלולה לשחק לידי מבקשי רעתנו בטענה שהממסד אינו עומד באופן מלא מאחורי מוסדות האכיפה והמשפט.
גם עיתוי החנינה מעורר תמיהה. בית המשפט העליון קבע זה לא מכבר כי כל החלטה שלטונית צריכה להתקבל בריסון רב ערב בחירות. חנינה בפרשה שצבועה מרגע לידתה כפוליטית אינה יכולה להיתפס כמהלך ניטרלי. הנשיא אמור להיות הדמות הממלכתית שמתעלה מעל רוחות השעה. דווקא משום שמדובר בפרשה שהפכה לסמל של מחלוקת ציבורית עמוקה, היה על הנשיא לגלות ריסון, לדחות המהלך לאחר הבחירות ולהימנע מצעד שעלול להתפרש כהתערבות פוליטית מיותרת.
תומכי החנינה ידגישו את ערך הרחמים, חלוף השנים והרצון לאפשר לאדם לפתוח דף חדש (ואכן היו מורשעים שזכו לחנינה, אך בנסיבות מורכבות ורועשות פחות). אלה שיקולים אנושיים וראויים. אלא שתפקידו של נשיא המדינה אינו מסתכם בעשיית חסד עם הפרט בערב יום הכיפורים
תומכי החנינה ידגישו את ערך הרחמים, חלוף השנים והרצון לאפשר לאדם לפתוח דף חדש (ואכן היו מורשעים שזכו לחנינה, אך בנסיבות מורכבות ורועשות פחות). אלה שיקולים אנושיים וראויים. אלא שתפקידו של נשיא המדינה אינו מסתכם בעשיית חסד עם הפרט בערב יום הכיפורים (כהגדרתו). הוא מחויב בממלכתיות: בשם הרחמים אין לדחוק הצדה עקרונות ליבה: כיבוד פסקי דין, עצמאות מערכת המשפט, סמכות מפקדים וערכי צה"ל.
האם נשקלו ההשלכות הרוחביות על צה"ל, על מערכת המשפט הצבאית, על מעמדה הבינלאומי הרעוע ממילא של ישראל בעת הזו ועל שלטון החוק? האם נשמעו די קולות מקצועיים ומאוזנים בסביבת הנשיא? במקרה הזה, קשה להשתחרר מהתחושה שהממלכתיות לא זכתה לייצוג מספק במשכן הנשיא. דווקא ממי שאמור להיות מגן הממלכה - היה מצופה לנהוג אחרת.
