כנרת.
בוקר שישי, על הכביש מנס ציונה לרחובות. בצדי הדרך חפירות קשות לרכבת הקלה. "שירי לי כנרת", הרדיו מנגן את המילים של עודד פלדמן. ואז "עין גדי. מה היה כי צמחת בחמה" שכתב איתן פרץ. ואז "לילה ירד על העמק, וירח שט על הגליל" של דודו ברק. נפלתי על רצף נוסטלגי שכולו מולדת, כנראה לרגל החג וזה.
(צילום: עוז מועלם)
פעם האהבה שלנו לארץ הזו נראתה אחרת. בפזמונים שעושים צרבת ממתיקות. בהתפייטויות על נופים שהיום לא נחשבים לסלפי. היינו שרים לאדמה את קסמיה. גם של המדבריות הכי שחונות.
היום את האהבה למדינה אנחנו מראים במילים מכאיבות. בשנאת האחר. בשורש ב.ג.ד. איך קרה שהאהבה שלנו למולדת הפכה רעילה? איך קרה שהצירוף, ישראל היפה, הפך גנאי? איך גרמו לנו להטיל ספק בנאמנות שלנו למדינה, עד שנדרש להוכיח אותה בכוח הזרוע והלשון? איך אפשר להתיימר לאהוב מדינה אבל לא את התושבים שעושים אותה?
בגני.
עכשיו בעיר רחובות, בהרצל פינת גולסקין, במשבצת של שלושה מטרים וחצי, מתכנסת הישראליות. איש חב"ד שמשדל לתפילין, צעיר עם מכופתרת, מיקרופון וכובע למטבעות ששר "הפרח בגני", ומאפיה הומה, וקבצן שדופק עם כוס, ומוכר פופקורן. הכל באותה פינה.
וכשממשיכים משם, דרך רחוב ש.בן ציון, סופר ומורה, ואז חולפים על רחוב איינשטיין, מגדולי המדענים שידעה האנושות, ואז רחוב ד"ר מוסקוביץ', הרופא השני של העיירה רחובות, אי אפשר לא לחשוב: ספק אם אלה, בעת הזו, היו זוכים לרחוב.
עם הספר כבר מזמן לא מוביל בטבלאות החינוך. השתמטות מליבה היא סמל לתקצוב. אנשי רוח, סופרים, עיתונאים, הם סכנה ליותר מדי אמת. טיל שמחריב את מעבדות מכון ויצמן הוא ה"הראנו להם" העדכני. ורופאים וטייסים הם כבר לא בהכרח חלומה של האם היהודייה.
איך קרה שהבורות, הבינוניות, השקר הפכו משהו להתהדר בו? איך זה קרה לנו?
אוריה.
בדרך חזרה, שוב באוטו, מתנגן השיר על אוריה החיתי. "עורה, עורה, אוריה", מפצירה בו שולה חן. ואז, ב"הללויה", המילים מעוררות ההשראה של יענקל'ה גלפז: "כשהאדם ושתי עיני ביתו שרים הללויה".
פעם גם חילוניים גמורים שרו את הטרגדיות של התנ"ך, וגם את ההומניות שבו. הוא היה מצפן לעם.
היום, בחבלי ארץ מיעוטי מוסר, אמונה תנ"כית יוקדת היא הדלק לאלימות ולהדרת הזר; ובמקומות אחרים במדינה הזו, קבוצות נאחזות במצוות הקדושות כדי להשתמט ממלחמה וכדי לנהוג בחוסר שוויון באחיהם.
מולדתי.
כמעט מגיע הביתה. נושם. איך זה שעל שלטי הבחירות שראיתי בדרך, אני חושב, כל הדברים הללו שאיבדנו כעם לא מופיעים. איך זה שהם לא בשיח: הדרך שבה אנחנו אוהבים את המדינה שלנו, הדרך שבה היהדות מתפרשת, השאיפה להתפתחות, להשכלה, הג'וב שלנו כעם סגולה.
שלוש שנים למלחמה ההיא. דברים לא קרו פה כי רצינו או כי ביקשנו. אויב צמא דם שינה את מסלול חיינו ואת מי שהיינו. העולם מזמן שם לב שהשתננו. ומה איתנו?
די. שנאנו מספיק. שרדנו מספיק. נקמנו מספיק. ביטלנו חלקים באנושיות שלנו מספיק. עיוותנו את דברי אלוהים מספיק. זה הזמן לחזור. בואו נבחר לחזור.
ברדיו, עכשיו, "הוי ארצי מולדתי". טשרניחובסקי כתב את המילים הללו אחרי שעלה לישראל. האכזבה מארץ הטרשים ניכרת בהן. ובכל זאת, ארץ חמדת לב, הוא קורא למקום הזה. רק כי הוא שלו, ושל מי שסביבו.
