רוב הישראלים מכירים את שיר הילדים הישן על הליצן, אותו ליצן שממשיך להצחיק, להופיע ולשעשע גם כאשר עולמו סביבו מתמוטט. לקראת הבחירות הקרובות, קשה שלא לקרוא את מילות השיר מחדש ולראות בהן מטפורה מצמררת למציאות הישראלית ולדמותו של בנימין נתניהו בתוכה.
נתניהו
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
בשיר, הליצן אינו מפסיק למלא את תפקידו גם כאשר אביו, המופיע בקרקס, נופל מן החבל ונהרג. האסון התרחש, אבל ההצגה נמשכת. הליצן ממשיך לצחוק.
במטפורה הזאת, האב אינו אדם אחד. הוא הציבור הישראלי כולו: הקהילה, החברה, המדינה - כל מה שנפגע, נשחק או אבד. נפילתו יכולה לייצג את תחושת הקריסה שחווים ישראלים רבים: אובדן הביטחון, הפגיעה באמון, הקרע הפנימי, הבידוד הבינלאומי והערעור של דברים שפעם נתפסו כמובנים מאליהם. ומה עושה הליצן? הוא ממשיך בתפקידו.
לא בהכרח משום שאינו חש כאב, ולא בהכרח משום שאינו רואה את האסון. ייתכן שההפך הוא הנכון: הוא משוכנע שתפקידו חיוני כל כך שאין לו תחליף, ושדווקא משום שהכול מתערער - עליו להמשיך לעמוד במרכז הבמה. זהו אולי אחד המפתחות להבנת הדימוי הפוליטי שנתניהו מציג שוב ושוב: לא רק מנהיג המבקש תמיכה, אלא מנהיג הקושר בין הישרדותה של המדינה לבין המשך הנהגתו.
בנאומו בעצרת הכללית של האו”ם ב-24 בספטמבר 2026, כאשר דיבר על התקיפה נגד מתקני הגרעין באיראן, אמר נתניהו כי ההחלטה הייתה מבחינתו מן הקלות שקיבל כראש ממשלה, משום ש"אם לא היינו עושים זאת — כולנו היינו מתים".
זהו משפט יוצא דופן בעוצמתו. הוא אינו רק טיעון בעד החלטה ביטחונית מסוימת, הוא מציג את האלטרנטיבה למעשיו במונחים של חיים ומוות מוחלטים. ומכאן קצר המרחק בין האמירה "החלטתי נכון" לבין המסר הרחב יותר: בלעדיי, הסכנה קיומית.
שאול פרידלנדרוכאן הופכת דמות הליצן בשיר למעניינת במיוחד. הוא אינו מפסיק להופיע דווקא בשעת האסון. האסון עצמו הופך לסיבה שבגללה הוא חייב להישאר על הבמה.
אולי משום כך השיר הילדותי מקבל פתאום משמעות אחרת לגמרי: לא סיפור על אדם חסר רגשות, אלא על אדם שתפקידו ודימויו העצמי התמזגו עד שקשה להפריד ביניהם. כל עוד הקהל מפוחד, כל עוד החבלים נקרעים וכל עוד הקרקס רועד - הליצן משוכנע שעליו להמשיך להופיע.
פרופ’ שאול פרידלנדר הוא היסטוריון המתמחה בחקר השואה, חתן פרס ישראל
פורסם לראשונה: 00:00, 30.09.26
