כבר שבועיים שאזרחי ישראל לוקחים בעל כורחם חלק פסיבי בקמפיין של האופוזיציה על ההתרעות שכביכול ניתנו לנתניהו לפני הטבח.
זהו לא קמפיין רשמי ואף מפלגת אופוזיציה לא עומדת מאחוריו, אבל כולן מהדהדות את המסר ותורמות לו מסיבה לא ברורה. הרי מצבה של האופוזיציה היה נוח גם לפני. היכולת להקים ממשלת מיעוט של איזנקוט, ליברמן והמפלגות הערביות הייתה קיימת מזמן. ואז הגיעו הפרסומים שאמיתותם מוטלת בספק והאופוזיציה קפצה עליהם כמוצאת שלל רב, כשלמעשה היא רק מדגישה את החסרונות שלה.
כי לא ברור מה השלל. אין אזרח אחד במדינת ישראל שלא החליט מי מבחינתו הוא האשם הראשי באירועי 7 באוקטובר. מבחינת הימין האחראים הראשיים הם הרצי הלוי ורונן בר כראשי מערכת הביטחון, שגם התפלשו במחאה שקדמה לטבח. מבחינת השמאל נתניהו הוא האחראי הראשי.
האסון של 7 באוקטובר, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא עומד במרכז מערכת הבחירות הזאת. זה ללא ספק ובאופן טבעי חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, אבל הציבור כבר מגובש בעמדתו ביחס לאותו יום והרבה השתנה מאז
האסון של 7 באוקטובר, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא עומד במרכז מערכת הבחירות הזאת. זה ללא ספק ובאופן טבעי חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, אבל הציבור כבר מגובש בעמדתו ביחס לאותו יום והרבה השתנה מאז.
בניגוד ליריביו הפוליטיים, לנתניהו היו שלוש שנים מאז הטבח לבנות את המצע לבחירות: הוא שינה את המזרח התיכון ועיצב את הגבולות של מדינת ישראל מחדש, והתוכנית שלו היא להמשיך במדיניות הזאת. האופוזיציה, בשתיקתה, מאשרת את טיב ההישגים. התשובה היחידה שלה היא אותו קמפיין שמבקש לומר שנתניהו ידע על הטבח ולא מנע אותו, כי איזה מנהיג לא ירצה שהטבח הגדול ביותר יהיה כשהוא על כיסא ראש הממשלה?
קמפיין ההתרעות של השמאל הוא למעשה הודאה בכך שאין להם מה להציע לבוחר הישראלי מעבר ל"רק לא ביבי" הישן והמוכר. הם היו אולי רוצים להציע את המדיניות הנוכחית – המשך ההתבססות הישראלית באזורים החדשים שישראל השיגה, שמירה על ההרתעה מול איראן, סוריה, חיזבאללה ומוקדי איום אחרים ועוד. אבל מאחר וכל הדברים הללו כבר קורים והם כרטיס הביקור של נתניהו, כרטיס הביקור שהם מנסים לבנות לעצמם זה שנתניהו ידע.
נתניהו
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
אז מה משמעות הדברים? שהאופוזיציה ויתרה על האפשרות שהרעיונות שהיא מאמינה בהם ישכנעו את הציבור. הציבור לא יבוא למי שמאמינים בוויתורים לערבים, למי שרצו לעצור את המלחמה לפני שנתיים, למי שאומרים בריש גלי שיקימו ממשלה בהישענות על המפלגות הערביות. אפילו סוגיית גיוס החרדים לא הצליחה לתפוס אחיזה בהיקפים להם קיוו. לשמאל אין חלופה ביטחונית טובה יותר להציע לא רק כי המצב הביטחוני יחסית טוב, אלא כי לא יציעו מדיניות ביטחונית ימנית יותר ואין להם חלופה מדינית משמאל כי היא פשוט לא קיימת, או שאין לה שום ביקוש בישראל. נראה את המועמד האמיץ שמכריז שהוא מאמין שהרשות הפלסטינית צריכה להיות הגוף שלוקח את עזה.
אז מה החליטו באופוזיציה? על פניו ללכת על המתכון הבטוח של קמפיין נגטיבי שישחיר את נתניהו. אבל הפרסומים חוטפים מכות מההכחשות של איל ציר כהן, יואב גלנט, איחוד האמירויות, בלינקן ואחרים, שחושפות את הסיפור האמיתי: אין להם מה להציע.
